אילת - לא רק בדרך לסיני

"אילת תמיד היוותה עבורי תחנה בדרך לסיני, ומאחר ואני לא ממש יורד לסיני, לא ביקרתי בה כבר הרבה שנים, עד לאחרונה". שגיא קופר חזר מאילת והופתע לטובה

אני לא סובל מחיבה יתרה לאילת, אני מודה. העיר הזאת תמיד היוותה עבורי תחנה בדרך לסיני, ומאחר ואני לא ממש יורד לסיני, לא ביקרתי בה כבר הרבה שנים. עד לאחרונה, כשנקרתה לי ההזדמנות לעשות זאת, במסגרת שני אירועים שונים. כדי שלא תגידו שאני לא נחמד, שאני לא מכיר מקומות באילת ומדווח רק על מסעדות באוקיינוס ההודי, שמתי ערב אחד את נפשי בכפי והצטרפתי לסיור מסעדות וברים. אני לא מתיימר לספר על כל המקומות בעיר, או רק על המוצלחים שבהם. אני יודע שיש את "סנטה פה" ו- "קולומבוס", ועוד כמה מקומות, אבל רבאק, תנו לי לשמור משהו לפעמים הבאות.

 

איך מגיעים?

ברכב, עם המשפחה שלכם ואמא שלכם? בהחלט אופציה. קחו רק בחשבון שהנהיגה לאילת היא לא הדבר הקשה. הדבר הקשה הוא השמירה על שפיותכם, במיוחד אם הילדים עייפים והחותנת מרגישה "קרבית". לאור זה, אני לא בטוח שארקיע או ישראייר זה פינוק. הייתי אומר שזה משהו כמו תרופה חדשה שלא מסכימים להכניס לסל התרופות. כולם יודעים שזה מה שישאיר אתכם בחיים, אבל זה יקר מדי. לעומת זאת, אם אתם יורדים בגפכם בענייני עבודה, אוטו זאת לא אופציה. אוטו זה לא כדאי.

 

בטיסה לאילת היה לי העונג לשבת מול איש מצחיק בשם דני ליאונוב. אני לא יודע איך הוא בהופעה, אבל במטוס הוא היה מאוד משעשע. מין תערובת של ספי ריבלין וכל הגשש החיור אגודים באיש אחד. בכל מקרה, הוא היה הרבה יותר משעשע מהקבוצה איתה חזרתי לתל אביב, אבל בל נקדים את המאוחר.

 

מה אוכלים?

אילת לא ממש שופעת פנינים קולינריות. פה ושם אפשר למצוא ארוחת ערב סבירה במחיר הוגן, אבל רוב המסעדות יהיו יקרות לפחות כמו בתל אביב ובמקרה הטוב יתנו תמורה של עיר תיירות לחוף הים הבלטי בשיא החורף. מנות עיקריות ב- 70 ו- 80 שקלים שאולי יהיו סבירות, אבל לא הגיוניות אם יועמדו למבחן אמיתי. השורה התחתונה שלי היא ששווה יותר לאכול דג וסלטים ב- 35 שקל במסעדה, עם עוד מאה וחמישים איש, מאשר לשבת במסעדה עם עוד 100 איש בלבד ולשלם פי שניים רק על המנה העיקרית, שתגיע חצי שעה אחרי ההזמנה. מסעדות צ'יפסים והמבורגרים לבטח לא חסרות בעיר, אבל שוב, באזור התיירות הן ענקיות, רועשות ויחסית יקרות.

 

אם אתם הולכים לכיוון האלפיון העליון, אז דעו שכולם באילת מדברים על המסעדה החדשה של רונן דברת בלוך, הלוא היא ה"ג'ולסון". הג'ולסון ממוקמת במתחם של מלון הרודס וויטאליס, אבל לא שייכת לו ואיננה חלק ממנו. עובדה זאת מאפשרת לה להיות לא כשרה, דבר מרענן מאוד בעולם המלונאות הישראלית. הויטאליס הוא מלון הספא המפואר של ההרודס, ויש בו משהו כמו שישים חדרים ושישה כוכבים. למי שיש את הכסף יהנה מהשקט והשלווה שמציע מקום שמארח בני 18 ומעלה בלבד, ואוסר על שימוש בטלפונים ניידים.

 

לארוחה בג'ולסון הוזמנתי על ידי הנהלת המסעדה, אבל יהיה לי קל להשאר אובייקטיבי: מנות הדגים ופירות הים היו מצוינות, מעניינות וגם מחדשות, והקינוחים שטעמתי היו טעימים ומרעננים והוגשו בצורה מלאת דמיון ומושקעת. מנות הבשר – תבשיל טלה על חיטה בירקות שורש, לדוגמא – היו קצת עמוסות מדי, וכבדות בעיני, במיוחד בעיר חמה כמו אילת, ולמי שנמצא בחופשה. הג'ולסון בהחלט משתווה ברמת האוכל, האוירה ומבחר היינות למסעדות היוקרה של אזור המרכז והשפלה – כתית לדוגמא, שבמשכנה החדש היא פשוט אחת מהמסעדות הטובות (והיקרות) ביותר בארץ.

 

נראה לי שהבשורה של הג'ולסון היא בכך שזו הפעם הראשונה שמסעדה אילתית יכולה להציע ערב שקט, מאוד אלגנטי וברמה קולינרית גבוהה, עם מנות מקוריות שאין במסעדות אחרות. המחיר? בסביבות 220 שקל לאדם. בחישוב מחיר-תועלת זה כדאי, אם אתם יכולים להרשות לעצמכם. לא מעט מקומות אחרים באילת יקרעו אתכם לגזרים גם אם תשלמו "רק" 150 שקל לאדם. ואגב יין, המסעדה מציגה מבחר מאוד ראוי של יין ישראלי ומיובא במחירי מסעדות סבירים. היינות המיובאים הם של "צרפת ישראל", מה שאומר שהרשימה בנויה טוב באופן טבעי, עם מגוון של יינות עולם חדש וישן, במחירים מגוונים ובאמת, עם משהו לכל טעם. מרבית היינות הישראליים הם יינות של רמת הגולן, לצד יקבי בוטיק שונים; יין אדום בכוס – פטיט קסטל (45 שקל לכוס).

 

ומה שותים?

ההפתעה האחרת שלי באילת, היתה הברים שמסביב לאזור התיירות של החוף הצפוני. מה שהכרתי עד היום היו ה"Three monkeys", ואולי עוד מקום או שניים לאורך הטיילת. ניצלתי את ההזדמנות שקולגה שלי רצתה להכין כתבה על ברים באילת והתלוויתי אליה.

 

את הסיבוב המתחדש שלי התחלתי ב- DeBar, שהוא תערובת מפתיעה בין בית ספר לברמנים ובר שכונתי קטן. המוסיקה טובה, לא רועשת מדי ומאפשרת שיחה, בר מאוד מדוגם – שכן בבוקר הוא משמש כבית ספר לברמנים – ושני בעלי בית חביבים מאוד, בגישה של בעלי בר, ולא של בעלי עסקים. עיקר המבלים הם מקומיים ועובדי בתי המלון שגרים בסמוך, והשמחה בבר מתחילה אחרי חצות. מי שמכיר את הסנטה פה, המקום נמצא ממש מעבר לכביש, במתחם העגול.

 

לפני שפנינו למתחם "תיירות", שנמצא מול האיימקס, בחרנו לבקר בניקי ביץ'. מה אני אגיד לכם? בעל הבית השתגע. שני חבר'ה, עולים חדשים מצרפת. אנשי נדל"ן שיום אחד החליטו שהם "קונים חוף". אז כמובן שאי אפשר ממש לקנות חוף, אלא רק לשכור את זכויות ההפעלה שלו, אבל זה לא מנע מהם ליישר את מה שהיה במקום, שפעל גם לפני שבאו, ולהרים משהו אחר לגמרי. את הקונספט לבר החופים שלהם הם הביאו מארצות הברית, אבל את החול לריבוד החוף הם הביאו ממצפה רמון. המקום – אוהל לבן ענק ולידו אוהלים נוספים וסככות, כסאות "מרגוע" ומגבות חוף (אתם מביאים) - פשוט מדליק, אין לי מילה אחרת. האלכוהול בסיסי למדי, עם חיזוק אופנתי בכל הקשור לוודקה ובוויסקי, אבל מגוון ומתומחר בצורה הוגנת. הניקי ביץ' נמצא בחוף נפטון.

 

באשר למתחם התיירות שמול האיימקס, אני כנראה ממש לא קהל היעד. השמועות אומרות שהמקום למעלה – באבוג'י שמו – נחמד למדי, אבל הקקופוניה והרגשת הקלאוסטרופוביה שאחזה אותי כשהגענו למתחם כולו היתה לי כבר יותר מדי. נראה לי שהיתרון הגדול של המקום הזה הוא שייך למשטרה והוא מאפשר לתחום ולשלוט בצעירים (מאוד) שפוקדים אותו.

 

ומה לסיום? אה, הדרך חזרה. הטיסה חזרה לתל אביב היתה מלאה בעורכי דין שחזרו מאיזה כנס. הנוסעים לא היו רחוקים מללכת מכות על האוירון – בעיקר על "אתה לא תשכיב את המושב-אני כן אשכיב את המושב", ו"צפוף לי, אני נחנקת", אבל גם על "תפסיק כל הזמן לזוז, אתה מפריע לי, ואתה דביק!" אני דווקא הייתי מצפה שאנשים יחזרו מחופשה עם מצברים מלאים, ולא עם בטן מלאה.

 

שישליק כריש

לכרישים בשר קשה יחסית, וחשוב מאוד להשרות אותם במרינדה של חלב או נוזל חומצי כלשהו – לימון, חומץ וכן הלאה – לפני בישול. אפשר למצוא פרוסות כריש ברשת "טיב טעם" או אצל הדייגים.

 

המרכיבים:

1 ק"ג בשר כריש, חתוך לקוביות של 2.5X2.5 ס"מ

2/3 כוס שרי יבש

2/3 כוס יין אורז

1/3 כוס רוטב סויה – קיקומן ודומיו, לא הסוגים התאילנדיים

1 כף מיץ לימון

2 שיני שום קצוצות

בצל ירוק – רק החלק הירוק – קצוץ דק ככל האפשר

מיץ מפיסת ג'ינג'ר באורך 2 ס"מ

מעט כוסברה קצוצה

3 כפות שמן שומשום

3 כפות שמן חמניות

 

אופן ההכנה:

1. מניחים את הדג בקערת זכוכית או נירוסטה, מערבבים את חומרי המשרה, מלבד שמן החמניות, ויוצקים על הדג. משאירים כך, בקרור, למשך שלוש שעות. הופכים מדי פעם (הטוב ביותר הוא להכניס לשקית, להוציא את האויר ולסגור אותה).
2. מוציאים את הדג מהמשרה, שומרים את המשרה ומשפדים על שיפודים. צולים על גחלים לוחשות, במרחק ראוי מהם – לאט, בקיצור – או בגריל בתנור. חשוב להבריש מדי פעם את השישליקים במשרה. מוכן כאשר בשר הדג נפרד, אם מעבירים עליו מזלג.