גבול סימבולי

ירושלים היא העיר המאוחדת המפולגת ביותר. עם קצת יצירתיות נוכל להפוך את הפילוג למנוף חיובי

יש בירושלים גבול, אבל זהו בעצם קיר זכוכית המתוח על פני קו התפר שבין חלקיה. יש בה גם כביש (המוליך מהגבעה הצרפתית לשער שכם), שמחלק אותה לשניים. העיר הזאת אינה מאוחדת כמו שמנסים להציג אותה. מעולם לא הייתה עיר מאוחדת מפולגת כל כך.

העובדה שהעיר הזו שקטה יחסית למרות שהפלסטינים, שהם כשליש מאוכלוסיית העיר, אינם מיוצגים כלל במערכת השלטונית, נובעת מעובדה אחת פשוטה: במשך השנים הוקמו בה מערכות חיים מקבילות, רשמיות ובלתי רשמיות.

אין כמעט נקודות מפגש בין האוכלוסיות, ואלה שיש הן כפויות. משרד הרישוי, למשל, מחזיק שני סניפים בצד המערבי, ודבר זה מאלץ כמובן את הפלסטינים לבוא למערב העיר. בתי החולים במזרח העיר מטפלים אך ורק בפלסטינים. התחבורה הציבורית מורכבת מקווים כפולים ומקבילים - יש קווים לישראלים ויש לפלסטינים, והם מופעלים על ידי חברות שונות. נהגי מוניות מהצד הישראלי לא ששים לקחת נוסעים לצד המזרחי. רמת השירות הממשלתי והעירוני היא עוד פקטור שבגינו אפשר לקבוע שהעיר אינה מאוחדת. בצד המערבי היא טובה לאין ערוך בהשוואה לרמה בצד המזרחי.

יש בעיר הזו שני מרכזי מסחר מקבילים, שאין ביניהם כמעט כל קשר. בתי המלון במזרח העיר פועלים בשפה הערבית, ובמערבה בעברית. לחברות התעופה יש משרד אחד בעברו המזרחי של הקו הווירטואלי החוצה את העיר, ומשרד נוסף בעברו המערבי. בעיר המאוחדת הזו יש 32 תחנות טיפת חלב. רק חמש מהן ממוקמות במזרח העיר, לטובת האוכלוסייה הפלסטינית ששיעור הריבוי שלה גדול משיעור הריבוי בקרב האוכלוסייה הישראלית. ככה זה בעיר המאוחדת.

מערכת החינוך נפרדת לחלוטין. אין אפילו בית ספר אחד שמקבל תלמידים מהצד השני. אפילו מפגשים בין בני הנוער לא קיימים. בפסטיבל ישראל אין כל התייחסות לצד המזרחי של העיר, וא-פרופו תרבות, גם מוסדות התרבות בעיר הם סקטוריאליים. עבור הפלסטינים מוזיאון רוקפלר הוא מרכז תרבות פלסטיני בשל מיקומו הגיאוגרפי; מוזיאון האיסלם, לעומת זאת, שנמצא בצד המערבי של העיר, אינו נכלל ברשימת מוסדות התרבות שלהם.

דוגמאות אלו ואחרות מביאות לידי המסקנה ההכרחית שהגדרת ירושלים כעיר מאוחדת היא לכל הפחות הגדרה שרלטנית.

 

אפשר להתיר את הפלונטר

 

עד מלחמת העצמאות היה שיתוף מסוים בין שתי האוכלוסיות בעיר. באותה תקופה היו שכונות מעורבות: טלביה, המושבה הגרמנית, בקעה. היום אין שכונות כאלה. יתרה מכך, הרובע היהודי בעיר העתיקה הוכרז על ידי בית המשפט העליון כשכונה ליהודים בלבד, ולערבים ילידי המקום אין אפשרות לרכוש שם דירה. לעומת זאת, כאשר מתנחלים מנסים לרכוש נכסים בשכונות ערביות ולתקוע בהן טריז פוליטי, הם מקבלים עידוד מהעירייה, ובתקופות מסוימות אף מהממשלה. הגבול הסימבולי בין השכונות הישראליות והפלסטיניות יוצר דגם אוכלוסייה ברור, שלא השתנה מאז 1967. אין עירוב והמגמה כיום היא בנייה בתוך השכונות הקיימות - כל סקטור לשיטתו ועל פי יכולתו.

תמונת המצב האמיתית של ירושלים אינה כפי שמנסים להציגה. העיר הזאת יכולה להפוך ללב ליבו של הסכסוך היהודי-פלסטיני, אבל יכולה גם להיות ביטוי לרצון טוב וליצירתיות פוליטית. הפלונטר אינו כה סבוך, והתרתו מותנית בהורדת מסכות של צביעות ושל שקרים מוסכמים. וזה יותר קל ממה שזה נשמע.

מה עושים? ראשית מודים בעובדה שהעיר אינה מאוחדת, וכל תרגילי הפליק-פלאק הטלוויזיוניים של אולמרט לא יעזרו. כדי שתהיה זו עיר ללא גבולות צריך להכיר בזכותם של הפלסטינים לנהל את ענייניהם. אין שום סיבה שמחלקת החינוך של ירושלים המערבית תנהל את מערכת החינוך של ירושלים המזרחית. צריך להקים עיריית גג, שבמסגרתה ינוהלו כל התשתיות (חשמל, מים, ביוב, כבישים וכיו"ב), ואילו העניינים הסקטוריאליים (חינוך, תרבות וכיו"ב) ינוהלו על ידי מערכות נפרדות. גביית המסים העירוניים תיעשה על ידי כל מערכת בנפרד, והכספים הללו ינותבו על-פי שיעורי הגבייה בפועל.

ולסיום, תמיד יהיה מישהו שישאל "מה בקשר להר הבית ולמקומות הקדושים?". ובכן, הם מזמן הפכו לקלפי מיקוח. אם יהיה רצון טוב וריאלי, שבמסגרתו תינתן לפלסטינים הזכות לנהל את ענייניהם, או אז אפשר יהיה גם לשמר את הסטטוס-קוו הקיים, ובא לציון ולאל-קודס גואל.

 

 

שמעון ביגלמן, גיאוגרף ועיתונאי