מחקר: תהליך התקצוב בישראל ריכוזי מדי

פרופ' אבי בן בסט ודר' מומי דהן מהאוניברסיטה העברית: בכוחה של הריכוזיות המוגזמת להביא למדיניות תקציבית שאינה משקפת בהכרח את סדרי העדיפויות של החברה הישראלית

תהליך התקצוב בישראל ריכוזי מדי, גם ביחס למתרחש במדינות המפותחות. רמת הריכוזיות הגבוהה בהכנת התקציב מעמידה את ישראל במקום השני מבין 30 המדינות המפותחות. כך עולה ממחקר של פרופ' אבי בן בסט מהחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית, וד"ר מומי דהן מבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. מסקנות והמלצות המחקר, יוצגו בכנס קיסריה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שיתקיים בסוף יוני.

 

מהמחקר עולה כי בכוחה של הריכוזיות המוגזמת להביא למדיניות תקציבית שאינה משקפת בהכרח את סדרי העדיפויות של החברה הישראלית. "מעורבותם הנמוכה של משרדי הממשלה בקביעת הרכב התקציב פוגעת ביעילות הקצאת המקורות בתקציב בין שימושים שונים", נטען. 

 

מסקנות נוספות מהמחקר:

 

• יש יתרון במעמד המועדף שיש למשרד האוצר בקביעת היקף ההוצאה והגירעון בשלב בניית התקציב, אולם ההחלטות על הרכב התקציב צריכות להיקבע במשותף עם משרדי הממשלה.

 

• חוק ההסדרים הוא אחד הגורמים המרכזים לריכוזיות הגבוהה של תהליך התקצוב. יש להתיר את השימוש בחוק ההסדרים רק בשעת משבר כלכלי, כאשר משבר כלכלי הוגדר במחקר כנסיגה צפויה בתוצר לנפש בשנת התקציב הקרובה.

 

• רמת השקיפות בדיעבד (לאחר ביצוע התקציב) של משרד האוצר בהכנת התקציב היא ברמה מניחה את הדעת, אולם השקיפות בשלב החשוב ביותר בתהליך התקצוב - שלב הדיון בממשלה, היא ברמה נמוכה מדי. 

 

• במקרים רבים השרים אינם יכולים ללמוד את נושאי הדיון מראש, להתכונן לדיון כהלכה, להעלות שאלות מטרידות, לבקר את ההערכות המוצגות להם ולבקש בדיקות נוספות.

 

• הזמן המוקצב לדיון בממשלה על השינויים המבניים והרכב התקציב - יום אחד עד יומיים בלבד, אינו מאפשר עריכת דיון מעמיק ורציני.

 

• מומלץ להקים רשות ממלכתית ועצמאית למחקר כלכלי אשר תהיה אחראית, בין היתר, על התחזית המקרו כלכלית המחייבת בתכנון התקציב, והכנת חוברת "התקציב הלאומי" שתוגש לממשלה ולכנסת. 

 

• ישראל היא חריגה בנוף הבינלאומי במספר התקנות התקציביות - שמספרן הוא יותר מ-8,000. זאת כאשר מרבית המדינות הנהיגו רפורמה בתחום זה והורידו את מספר התקנות לעשרות או מאות בודדות של תקנות.

 

• משרד האוצר משתמש בטכניקות שונות להגדלת השליטה התקציבית במשרדי הממשלה. דוגמא לטכניקה כזו - בתקציב 2004 קבע משרד האוצר שורה של תקנות רזרבה סמויה בסכום כולל של כ- 3.5 מיליארד שקל. לעתים, מיועדת הרזרבה למטרה ייחודית, כמו תרבות, אך משוחררת ליעדה רק אם מתמלאים תנאים שאינם נוגעים ליעד, וכך נוצרת אי וודאות רבה ביכולת לספק את השירות לציבור.