לא עלה תאנה

בלי המשך להתנתקות, אם שרון יזגזג ויחזר אחרי הפייגלינים והלנדאוים - העבודה לא תהיה שם

גם אם עדיין מוקדם לברך על המוגמר, הרי שאט אט מתקרבת מדינת ישראל לאחד המבחנים המכריעים בתולדותיה. ההתנתקות היא אמנם עוד לא עובדה מוגמרת, אך בהנחה ותתבצע בתיאום עם הצד הפלסטיני, שייקח אחריות על השטחים שיפונו, ובתקווה שהתהליך ייגמר בשקט יחסי, פנימי וחיצוני - יהיה על כולנו להתמודד עם השאלה, האם וכיצד יש להמשיך בתהליך המדיני. 

 

מאז 1967 התמחו ממשלות ישראל לדורותיהן בגרירת רגליים ובדחיית ההחלטות בדבר פינוי התנחלויות, התנהלות שהיה לה חלק ניכר במחיר הדמים הגדול שנאלצנו לשלם במהלך השנים. כעת, כאשר לראשונה החל תהליך של פינוי התנחלויות ויציאה מאותם אזורים שנוכחותנו בהם מיותרת ומזיקה, תהיה זו בכייה לדורות באם לא ננצל את המומנטום כדי להמשיך בהליכי היציאה ממרבית שטחי יהודה ושומרון, בדרך להסדר קבע עם הפלסטינים. 

 

בניגוד להתנגדותי לממשלת האחדות הקודמת, תמכתי בכניסה לזו הנוכחית מתוך אמונה שמפלגת העבודה חייבת לחזק את ראש הממשלה בהליכתו לקראת פינוי גוש קטיף וצפון השומרון. יחד עם זאת, מחוייבותו האמיתית של שרון להסדר עם הפלסטינים תיבחן בצעדיו לאחר השלמת תוכנית ההתנתקות, וביכולתו להוביל את מדינת ישראל אל עבר הסדר קבע. 

 

ההתנתקות לבדה לא תביא לשינוי מהותי ביחסינו עם שכנינו. גרוע מכך, אם לאחריה ייווצר ריק מדיני, הדבר עלול להחזירנו לימי הטרור השחורים. צעד קדימה ושניים לאחור יוצרים ריקוד טנגו נחמד, אך אם ננסה את צעדי הריקוד הללו עם הפרטנרים הפלסטינים שלנו, אנו עלולים למעוד יחדיו לתוך מעמקי האלימות והטרור.

 

ביום שאחרי ההתנתקות, חייבת ממשלת ישראל להציג תוכנית מדינית-ביטחונית ברורה לחתירה לקראת הסכם קבע. אבו-מאזן וההנהגה הפלסטינית הנוכחית הוכיחו כבר את מחוייבותם לרגיעה, ועל ישראל לנצל את קיומו של פרטנר פלסטיני ראוי ולצעוד איתו יחד לעבר סיום הסכסוך.

 

סיסמת ה"חד צדדיות", שהיתה טובה לתקופה בה פיגועי הטרור היו אירוע יומיומי ויאסר ערפאת הנצור במוקטעה היה המנהיג הפלסטיני הבלתי מעורער, איננה רלוונטית עוד כאשר המנהיגות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן מנסה, גם אם לא תמיד די הצורך, להיאבק בגורמי הטרור. ממשלת ישראל גם לא יכולה להתעלם מכך שההנהגה הפלסטינית פועלת על מנת לתאם את יישום ההתנתקות וההתנהלות הביטחונית הכוללת, מגמה שמחובתנו לחזק ולעודד.

 

ההיסטוריה הוכיחה כי הזמן הוא האויב הגדול ביותר של כל מי שרוצה ליצור כאן מציאות אחרת. ההישגים אליהם יכולנו להגיע בעבר אינם מציאותיים בהווה, והתוצאות שניתן להשיג היום יהיו בלתי אפשריות בעתיד. בסיום הליך ההתנתקות ייאלץ שרון לבחור לאן מועדות פניו, אם אל עבר קיצוני מרכז הליכוד, או אל עבר שותפות אמיצה עם מפלגת העבודה. אם יבחר להמשיך ולקדם את התהליך המדיני - אנחנו נהיה שם איתו. אך אם מדיניות הממשלה תהפוך להססנית וזגזגנית, מפלגת העבודה לא תשמש כעלה תאנה לחוסר מעש מדיני, שנועד לחזור ולזכות באהדת הפייגלינים והלנדאוים במרכז הליכוד.

 

אופיר פינס-פז (עבודה), שר הפנים