30 שנה חלפו מאז הוציא ישראל גוריון אלבום סולו מקורי. "בשקט כזה", אלבומו הטרי, מלמד שההפסד כולו שלנו. גוריון, איש ה"דודאים", שהתמקד בעשורים האחרונים בעיקר בקריירה בימתית, הוא מגיש שירים בחסד. יש לו נוכחות של גבר מהסוג הישן, רומנטית, קשוחה, אמיתית. ביחד עם בני אמדורסקי ז"ל הוא היה חבר באחד ההרכבים היותר אהובים שפעלו כאן, שהצליחו לייבא לישראל משהו מרוח הפולק האמריקנית.
מבחינה מוזיקלית, גוריון לא מנסה באלבום הסולו שלו דברים חדשים במיוחד. ההפקה של דניאל סלומון משמרת את רוח הסבנטיז, בעיבודים עדינים עם הרבה גיטרות אקוסטיות וקלידים מלטפים. התוצאה היא תקליט שמנותק כמעט לחלוטין ממה שקורה כאן ועכשיו - אבל זה לא בהכרח רע. מגוריון אין טעם לצפות לשבור את הנוסחה ששימשה אותו בעבר, הוא גם אף פעם לא נתפס כיוצר מוזיקלי אישי ומהפכן. גוריון מציע משהו אחר: עומק, ניסיון, בשלות.
האלבום אינו אחיד ברמתו. יש בו כמה שירים נעימים וחביבים דוגמת "הבטיחה שתבוא" ו"עודך יפה", כמה קטעים חלשים, בעיקר הקצביים יותר, כמו "יום הנישואים" ו"אני בא והולך", שחסרים קצת אנרגיה ותנופה כדי להמריא, ושלושה שירים בולטים במיוחד לטובה: "לא אצא לחופשי" - קלאסיקה ארץ ישראלית - "מתנת יום ההולדת" שעוסק באופן אמיץ, כואב ונוקב באב שאונס את בתו ו"כשטבענו בה" המרשים והכואב.
גוריון אחראי לכל הלחנים באלבום ולרוב המילים (רעייתו מיקי עזרה בחלק מהטקסטים) - והתוצאה היא דיוקן אישי מאוד של אמן מוכשר, שמתבונן סביבו בעין רגישה ומרגישה. לגוריון יש לשון קלה, מלאת הומור ומדוייקת. מבחינה טקסטואלית, זה אחד האלבומים היותר מרשימים שיצאו בארץ בשנים האחרונות. הלחנים לא תמיד כובשים מספיק, ויכול להיות שמעט עזרה חיצונית בתחום הזה היתה משדרגת את האלבום, אבל גם כך - מדובר בפנינה קטנה, מעט לא מלוטשת, אבל כזו שכדאי בהחלט לקשט בה את מדף התקליטים שלכם.