מטוסי קרב בפיקדלי

התבוננויות מלונדון שאחרי הפצצה: הרמקולים ברכבת התחתית מזהירים מפני חפצים חשודים. בתוכניות הפוליטיקה בטלוויזיה משווה חבר פרלמנט בין הטרור שפקד את לונדון להרג האזרחים בפאלוג'ה, עיראק. ואילו כתב הרכב המפורסם דורש נורמליזיה: "אוסאמה, שמוסמה. זכות האנגלי לכבישו היא מקודשת"

• שבת אחר הצהריים. אלפי תיירים גודשים את כיכר פיקדלי במרכז לונדון. מזרקה, חנויות מזכרות, מצלמות מתקתקות וצוותי חדשות מכל רחבי העולם שעוברים כדי לצלם איך נראית נורמליות אחרי אחד הפיגועים הקשים בהיסטוריה. לפתע חוצים את השמיים בשאגה שני מטוסי קרב בגובה נמוך. כולם משתתקים לרגע, מביטים למעלה. חלק מצלמים. ואז התנועה מתחדשת, העיר ממשיכה בשלה.

  

• שתי קריקטורות חזקות במיוחד בעיתונים הבריטים של היומיים האחרונים. בראשונה נראה בית קברות, עמוס במצבות, אלא שאת צלבי האבן הרגילים, מחליפים סימני הרכבת התחתית, עיגול הנחצה בקו ישר. זהו בית הקברות של נוסעי התחתית שנרצחו בפיגוע. בקריקטורה השנייה, בעיתון הטיימס של היום, נראים מנהיגי העולם מכונסים בפרצופים מודאגים סביב שולחן עגול. מעל מתנוססת הכותרת: "G9". למה תשע? משום שעל הקיר מופיעה צלליתו המוכרת של אוסאמה בן-לאדן. זהו המנהיג התשיעי ששולט בעולמנו.  

 

• בערוצי הטלוויזיה משדרים משדרי חדשות מיוחדים. באחד מהם, בצ'אנל ארבע, מספר שעות לאחר הפיגועים, מתווכחים חברי פרלמנט. האחד טוען בתוקף שבריטניה ספגה את העונש הזה בשל תמיכתה הדביקה והבלתי-מתפשרת בג'ורג' בוש ומלחמתו בעיראק: "האם ראית מה עשו בפלוג'ה? כמה אזרחים הרגו שם? מה, זה לא טרור?" הוא שואל את עמיתו הנדהם מעצם ההשוואה. כן, סוגיית הקירבה לאמריקנים היא כבר נושא גלוי ובעייתי מזה זמן רב. הפיגועים של 7/7 הפכו אותה לפצע מוגלתי, כזה שישנם רבים שירצו לפוצץ.

 

• הקולות ברכבת התחתית חוזרים על עצמם במונוטוניות בכל מספר דקות. נוסעים יקרים, שימו לב לחפצים חשודים. בבקשה מהרו לדווח על כל תיק עזוב ואל תשאירו תיקים ללא השגחה. קול אחר מכריז ברמקולים על סגירת חלק מהקווים בשל מה שמכונה בשפה המכובסת של התחתית "מייג'ור אינסידנט", כלומר "תקרית משמעותית". חס וחלילה להגיד פיגוע למיליוני אנשים היושבים בקופסאות פח קלסטרופוביות, עשרות מטרים מתחת לאדמה.

 

• חשבתם שהפיגועים יקרבו, אולי, את דעת הקהל הבריטית לישראל? אחווה של נפגעי טרור? תחשבו שוב. בסיכומים שעשו כל העיתונים הגדולים כאן אודות פיגועי הטרור הקשים בשנים האחרונות, ישראל לא מופיעה. הטרור כאן, אצלנו, נתפס כחלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולא כחלק מהג'יהאד העולמי של אוסאמה ובניו. חלק מסכסוך בין ילידים, שאינו קשור באמת לעולם התרבותי ומאבקו באיסלאם המשתולל. אל תשוו, פליז.

 

• הטור המצחיק ביותר, אם יותר לומר זאת כך, שמתפרסם בעקבות הפיגועים, שייך לעיתונאי הרכב הוותיק והצבעוני ג'רמי קלרקסון, שמשתלח נמרצות בהחלטה לסגור כבישים ונתיבי תחבורה בעקבות הפיגועים. "מי האידיוטים שהחליטו שבגלל כמה טמבלים מזוקנים צריך למנוע ממני לנסוע?" הוא שואל בכעס של חולה הגה בריטי, שמתקשה להבין כיצד דרכו נחסמה. "אוסאמה, שמוסמה. זכות האנגלי לכבישו היא מקודשת".

  

• התחתית, יום אחרי. לצדי יושבים שני צעירים אנגלים אופיינים, בהירים ומנומשים. קוראים בשקט את תיאורי הזוועה בעיתונים ומביטים בתמונות. הרכבת עוצרת בתחנה. לקרון עולה אחיו החורג של אוסאמה בן לאדן, מוסלמי מבוגר אדוק שלבוש לפי הספר. מתיישב מולנו ובוהה. אחד האנגלים מרים את הראש ומסתכל בו. ואז מסתכל בחברו. הם רוצים להגיד משהו, נדמה לי, אבל הנימוס הבריטי מנצח. אחרי רגע מתוח, הם חוזרים לעיתונים. מה הוא הרגיש? אותו מוסלמי מבוגר, אולי אזרח בריטי ותיק בדיוק כמוהם. אולי הוא הרגיש משהו ממה שסיפר פרשן באחד העיתונים, על כך שראה אישה נכנסת לחנות, קונה ואז אומרת במתק שפתיים למוכר המוסלמי: "אל תדאג, אנחנו יודעים שאתה לא רצית את זה". אם הכל בסדר, תהה הכותב, אז למה נועדו המילים: "אל תדאג"?