התרסקות

קישקוש זול, פלסטיק זרחני, סתמית, שבלונית, עלבון לצופה, מחופפת ועוד ועוד. רענן שקד צפה ב"פיק אפ" והוא לא חוסך במילים. תענוג

"פיק אפ", ערוץ 10, 21:00

 

"מתקשה להמריא"? "התרסקות"? "נחיתת אונס"? "שקיות ההקאה במושב שלפניכם"? תחליטו לבד. כמות הפראזות

הנדושות ש"פיק-אפ" מציעה למבקרים חפפנים באמת מרשימה. ובואו, באותה הזדמנות, נחסל את מלאי המחמאות: כן, היא קצבית, אוורירית, קליפית, ברנז'אית פחות ושנונה יותר מהמתחרות המסורבלות בכבלים ובלוויין. היא גם עברה כביסה והרתחה מהסוג שעוזר לווידאו להיראות פחות וידאו ויותר פילם. וזה עוזר. וכן, יש בה צילומי חוץ בפריז – משהו שהמחשבה עליו לבדו תגרום למפיקי "טלנובלה בע"מ" להתקף אפילפסיה.

 

עכשיו בואו נדבר על זה ברצינות: "פיק אפ" היא, לפני הכל, עלבון לצופה המיומן. נחיתת האונס האמיתית היא של ערוץ 10, שמשבץ כעת בפריים-טיים, על בסיס יומי, קישקוש זול מפלסטיק זרחני. לוקח ל"פיק-אפ" ה-מ-ון זמן להתחיל, אבל ברגע שהיא כבר מתחילה, היא ממש סתמית. ולא שבאנו עם ציפיות מופרזות: "פיק אפ" מבטיחה ואמורה להיות גזוז קייצי קליל, פאן שמשי, דל-תקציב וסקסי. אבל אפילו את המעט הזה היא מתקשה לספק בפרקיה הראשונים: כולם מדקלמים את השורות כמו היו תלמידי כיתה ח' בהעמדה ראשונה של מערכון סוף שנה. בר רפאלי נראית כמי שממתינה בכל רגע לבשורה כי האודישן הסתיים וכי אל תצלצלי אלינו, אנחנו לא נצלצל אלייך. נגה שחר תוקעת את מבט הזימה שלה כתחליף-הבעה נצחי. רק אוולין הגואל (ברוריה) מצילה קצת את העסק – אולי בזכות השורות הטובות יחסית שקיבלה, ליד פתח החירום.

 

הדמויות ב"פיק אפ" עמוקות ככיס המושב שלפניכם. העלילה היא שבלונה גמורה מעוטרת בסלסולים שנונים מאת כותבים שיודעים לייצר כאלה. בכל הקשור לסטנדרט משחק ואמינות, "פיק-אפ" סוחבת בחזרה למחוזות "רמת אביב ג'", ו"טרנס", חברת התעופה שבמרכזה, היא לחלוטין מקבילתו הבדיונית של ערוץ 10: עניה, מחופפת, נטולת קלאסה, פונקציונלית מאוד, מתחרה בצליעה באל-על של ערוץ-שתיים.

 

אז כן; החל מהפרק השני מתבלטת יותר יכולתם הקומית הטובה של הכותבים ג'וני קוניאק, אבנר ברנהיימר ומיכל קופר-קרן (גילוי נאות: אני מיודד עם ברנהיימר וגם מחזיק ממנו. מסכן, נפל בטלנובלות) – ועדיין, "פיק-אפ" היא ערימת החורבות הדלה והמדכאת של מה שנותר מציפיותינו מערוץ מסחרי נוסף ואיכותי. קלקר לילדים שיכול היה להשתבץ, אולי, כמתאבן של שבע בערב. ושלא יהיה ספק; עם שיר הפתיחה הכי טוב בסביבה ומספיק בדיחות גיחי לדקה, "פיק-אפ", מן הסתם, תהיה להיט עונתי. איזה כיף להיות בת 13 בישראל.

 

"לונדון וקירשנבאום", ערוץ 10, 19:00

 

במציאות תקשורתית שבה ראיונות עם רוצחים ומחבלים היא אחת מחזיתות הלחימה העיתונאיות החמות, נדמה שהיה ערך

ממשי – מעין בעיטה הכרחית לראש – בראיון הנוקב שנתנה אמש סמדר הרן ללונדון וקירשנבאום.

 

המחבל סמיר קונטאר, שרצח את בעלה ושתי בנותיה בפיגוע הזוועה בנהריה ב-79', העניק בסוף השבוע, מכלאו, ראיון עיתונאי שבו התרפק על געגועיו להוריו ושיתף את הקוראים בהזדהותו הפתאומית עם קורבנות השואה. מקסים. בראיונות עיתונאיים מחושבים, רוצחים בכלאם כמעט תמיד יצליחו לעורר איזו אמפטיה, לא משנה באילו נסיבות נכלאו.

 

הרן, שקראה את הראיון בחלחלה, נזעקה לאולפן כדי להזכיר שהבחור שמזדהה לפתע עם קורבנות השואה רצח את בעלה לעיני בתה הקטנה, ואז רוצץ את גולגולת הבת באמצעות קת הרובה. הרן התנצלה עד שהיא נאלצת לשתף את הצופים בפרטים כה גראפיים, אבל אלו הרי הכרחיים על מנת להזכיר עם מי יש לנו עסק – איזכור חיוני על רקע הבמה החופשית למדי שקיבל קונטאר בעיתון כדי לפרוס את סבלותיו וגעגועיו.

 

אז כן; יש עניין ציבורי גם בראיון עם סמיר קונטאר. אבל חבל שנדרשת תגובתה המפורשת של האלמנה על מנת לשים אותו בקונטקסט החיוני, להציב לו גבולות ולהזכיר במי מדובר.