ההתנתקות ואני

רגע לפני הסערה הגדולה ניצלתי ביקור מולדת כדי לקפוץ לגוש קטיף ולהתרשם ממה שקורה בשטח

לפני כמה שבועות התקשרו אלי מאחת מתוכניות האקטואליה ברדיו וביקשו להעלות אותי לשידור. הימים היו ימי חסימות הכבישים הגדולות במדינה, הארץ בערה ומתנגדי ההתנתקות שלטו בכותרות. המפיקה שהרימה טלפון רצתה שאספר איך נראות המהומות מארצות הברית הרחוקה. התשובה שלי היתה שהמהומות לא כל-כך נראות (זה היה נכון לתחילת יולי). ישראל אולי בערה, אבל בארצות הברית נדחק העניין לעמודים פנימיים. בישראל אנשים נתקעו בפקקים, נינג'ות פוזרו על הכבישים ואנשי הסרטים הכתומים נהרו לצמתים, אבל בארצות הברית העסק דווח בצמצום. המפיקה נשמעה קצת מאוכזבת, והראיון בסוף לא התקיים. מה שנקרא בעגה העיתונאית, "אין פה סיפור". אבל אם תשאלו אותי, דווקא כן יש פה סיפור, והוא אולי סיפור חשוב הרבה יותר.

 

תוכנית ההתנתקות, ולא חשוב מה דעתכם עליה, היא מה שנקרא "אס הסברתי": ישראל עושה מהלך כואב, מלא סכנות, דרמטי – והכל מתוך שאיפה לשלום. 9,000 איש הולכים לאבד את הבתים ואת האדמות שלהם, קהילות שלמות פשוט נמחקות. גם שמאלנים תומכי-התנתקות יודו שיש דרמה קורעת-לב בסיפורם של אותם מפונים, והזדמנות לעורר קצת הזדהות פרו-ישראלית. אבל האס ההסברתי, נדמה לי, נשמר בחודשים האחרונים קרוב מדי לחזה. זה אולי נאיבי לקוות שהעולם יצדיע לישראל על האומץ ועל ההקרבה; ועדיין, אני נתקל בארצות הברית ביותר מדי אנשים שאדישים לסיפור ורואים בו מהלך מתבקש. 

 

 

מהמפגשים המאוד-לא-מייצגים שלי (וגם קצת מנתונים שקראתי), אני רואה שהרבה מאוד אנשים לא ממש מבינים את גודל המהלך. המילה האנגלית להתנתקות, לדוגמא, היא disengagement - ואם גם אתם לא ממש מבינים את המילה הזו, אתם לא לבד: זה מונח די סטרילי שלא מבטא את הדרמה הגדולה. שלא תבינו לא נכון: מי שמתעניין בישראל שמע על התוכנית ויודע שהיא עומדת להתרחש; אבל בגדול, הסיקור שאני ראיתי עד לפני שבועיים היה די קמצני ובעיקר נטול אמוציות. במקרים כאלה אנחנו אוהבים להאשים בכל את התקשורת העולמית שמדווחת על ישראל באופן ביקורתי ומגמתי, אבל זה הסבר חלקי: כתבים זרים שאיתם שוחחתי סיפרו לי שהם דווקא היו רוצים לשמוע את הצד הישראלי, רק שהצד הישראלי (קרי הממסד) לא עושה מאמץ-על לספק את הסחורה, ובמקום זאת מקדיש את עיקר מאמצי ההסברה לתקשורת הישראלית. אני לא יודע אם זה מדוייק או לא, אבל לכולם ברור דבר אחד: בשבועות הקרובים יש הזדמנות נדירה ביותר להרוויח נקודות בקרב ההסברה. נקווה שזה לא יתפספס.

 

ירדתי לגוש

 

השבוע החלטתי לרדת לגוש ולראות בעיניים את מה שאדרש להסביר בזמן הקרוב. בימים אלה אני שוהה בארץ בביקור מולדת (מה לעשות, אני מתגעגע בטירוף), אז הרמתי טלפון לאנשי הגוש וביקשתי לבוא. הם הסכימו, סגרנו תאריך, ויום אחרי ראש הממשלה חתם על צו שסוגר את הגוש לאורחים מבחוץ. החלטתי לנסות לרדת בכל מקרה, ולמזלי החיילים בדרך עוד זיהו אותי מימי "השגריר" ונתנו לי לעבור את ארבעת המחסומים שבדרך.

 

הדבר הראשון שרואים בכניסה לגוש זה הסטיגמה המזרח-תיכונית בהתגלמותה: גדרות ארוכים שמקיפים את היישובים; כמות עצומה של חיילים שמתסובבים באיזור ומגינים על היהודים; פילבוקסים מפוזרים לאורך הדרך כדי להדוף מחבלים; וגם בתים של פלסטינים, שנראים בחלקם כאילו הם לקוחים ממדינת עולם שלישי, או לחילופין – מסרט אסונות הוליוודי. תמונות שהרשתות הזרות אוהבות לשדר ושהמסבירנים הישראליים נאלצים שוב ושוב להסביר.

 

ואז מגיע המפגש עם אנשי הגוש, שעושים מאמץ גדול מאוד לאזן את התמונה: התחנה הראשונה היתה נווה דקלים, שם נמצאת המועצה האזורית. בבניין שוררת אווירת אקשן, עם הרבה חבר'ה צעירים (מאוד) יוצאים ובאים במהירות. הכתום שולט בכל מקום (אפילו על אחד מהעצים), ויש כרזות שמציעות את השלגון המקומי "קרטיף" – נחשו באיזה צבע. בדרך נתקלנו גם בצעירים שרשמו את מספרי הזהות על הזרועות כסוג של מחווה מזעזעת לקרבנות השואה. משם לקחו אותי לסיבוב בין היישובים, כשהסיור כולל בדיוק – אבל בדיוק – את כל המרכיבים הנכונים שאמורים לעורר בך הזדהות עם התושבים (ואני לא אומר את זה בציניות): מראים לך את הבתים היפים, הגינות המוריקות ובתי הכנסת. מציגים את המשתלות המפוארות, גאוות הגוש (ידעתם ש-80% מהירקות האורגניים בישראל מגיעים משם?). מצביעים לכיוון מצרים ומנהרות הנשק, כדי להמחיש עד כמה הסכנה קרובה.

 

השיא הרגשי הוא כמובן מפגש עם משפחות שעומדות לאבד בעוד כמה שבועות את כל מה שבנו. כל אחת מהמשפחות התפנתה לשוחח במשך שעה ארוכה, על החלומות שחלמו ועל המאמצים שהשקיעו ועל חיי הקהילה. לשתי המשפחות שפגשנו – תאמינו או לא - יש בסלון רקטת קסאם שנפלה ממש ליד הבית ושאותה הם מציגים לאורחים ההמומים. ציניקנים יגידו שזו ג'סטה מניפולטיבית, אחרים יגידו שזו מציאות החיים בגוש. תגידו מה שתגידו – זה עובד. כמי שראה את המקום הזה עד עכשיו בעיקר בחדשות, הסיור נותן יותר מרקע ומהבנה. הוא נותן לאנשים האלה פנים, ושמות, רצונות ופחדים. הוא מגדיל את סיכויי ההזדהות איתם, גם למי שלא מסכים איתם.

 

השורה התחתונה? לא יודע אם יש כזו. אני בטוח שיש אנשים שיצאו ממפגש כזה כשליבם נוטה לכיוון התושבים, ויש כאלה שדווקא יצאו מחוזקים בדעה שישראל צריכה לצאת מרצועת עזה. בכל מקרה, אי-אפשר לצאת אדיש לכאב של האנשים במקום, וזה – בראייה צרה של ההסברה – טוב לישראל כי זה מעורר אמפטיה. ויש פה גם הזדמנות ללמוד משהו מתושבי הגוש: העובדה, שחודש לפני שמגרשים אותם מהבית הם מתפנים לסייר איתי (ועם עשרות ומאות עיתונאים) במשך יום שלם, מעוררת הערכה. זה אומר שהם מבינים משהו על הכוח שיש למפגש אישי ופרטי בנסיון להשפיע על דעת הקהל.