על ארבעה חטאי השמאל

על הרחמנות והאמפטיה, שנתפסות כרלוונטיות רק מול האויב או כל פועל בטימבקטו, בעוד שכאן מייחלים להפעיל שוב את התותח הקדוש

על שלושה ועל ארבעה חטאי השמאל.  

 

על ההכללה והאשמה הקולקטיבית. על ההכללה האומרת כי כביכול, מתנגדי ההתנתקות פועלים כרובוטים מתוכנתים של רבנים, למרות מאות האלפים הרבים שאינם כלל דתיים, ושאר הדתיים הרבים הפועלים על פי צו מצפונם ללא כל הוראות מרבם. על ואננו ואלי גבע, על פחימה ואודי אדיב, על מרקוס קלינברג ויפה ירקוני , על מכתב השמיניסטים ומכתב המטכ"ליסטים, על הורגי השוטר נתן יסאיס ליד הר אדר ועל עוקרי העין של חייל צה"ל ליד בילעין. על פשע האלימות הקטלנית, על הבגידה המוכחת בבתי-משפט ושאר הפשעים של העשבים השוטים בשמאל הישראלי. בעוד שאת חטאיהם של יגאל עמיר ושאר העשבים השוטים של הימין צריך לשאת כל מחנה הימין, על מנהיגיו ורבניו - לפשעי השמאל מבגידה ועד רצח אין כל בית גידול, תרבות ואידיאולוגיה, אלא הכל כביכול מראשו הפרטי וההזוי של העבריין.

 

על ההשחתה של מערכת המשפט. על שלטון החוק שהופך לשלטון הצחוק. על ההסכמה של שופטי בג"ץ לגרוש 8,000 איש חפים מכל פשע מביתם, אפילו ללא מתן זמן הולם לשיכונם מחדש במקום כלשהו. על הפגיעה הדורסנית בזכויותיהם היסודיות של קטינים במעצרם עד תום ההליכים, תוך כדי אפלייתם לרעה אפילו ביחס לרוצחים ואנסים, למרות היותם ללא כל רקע וכוונה פלילית. על סתימת הפיות, עצירת האוטובוסים וכיתורם של מיטב בניה של הארץ הזאת בכפר מימון ממש כבתקופת המנדט. על שלילת חירויות אזרח בסיסיות מאזרחים באופן מוגזם ובלתי סביר לחלוטין.

 

על ההתנשאות והשנאה. על אבשלום וילן (גם במאמרו כאן) ודומיו מהשמאל הציוני, המייחלים בכל מאודם למלחמת אחים - בה יזכו להפעיל שוב את "התותח הקדוש", ממש כמו בימים הטובים ההם על שפת ימה של תל-אביב. על עמוס עוז ויוסי שריד, המוכנים להרוס את הצבא ולהילחם בפועל נגד כל מי שיעז ליישם את רעיון הטרנספר על הערבים, אבל תובעים ממלכתיות פשיסטית כאשר הדבר אמור ביחס לבני עמם היהודים. על יוסי ביילין וחבורת ז'נבה, החותרים תחת יסודותיה של ממשלה נבחרת, כי הרי אספסוף הבוחרים הנבער שהעלה ממשלה ימנית לשלטון אינו מסוגל להבין את עומק בשורת השלום והמזרח התיכון החדש.

 

על האטימות והרישעות. על הקומוניסט דרור ניסן (גם הוא במאמר במדור זה), המרחם על כל פועל יצור בוויטנאם או בטימבקטו, אולם לא מסוגל לגלות אפילו קמצוץ של אמפטיה לעומדים להיזרק מביתם "כי הם בסך הכל עוברים דירה". על חבורת אוסלו האטומה, הרואה כבר 4.5 שנים את התוצאות המדממות של הניסוי הכושל להביא שלום למזרח התיכון וממשיכה ללהג את אותן מנטרות שלום הזויות. על חבורת שרון, הרואה איך ההתנתקות מתפוצצת לנו בפרצוף עוד טרם ביצועה, ועדיין ממשיכה לדהור לאותה תהום באותו קצב רצחני.

 

ארבעה חטאים אלו מופיעים למרבה הפלא דווקא אצל אותם יהודים תמימים וטובים, המאכלסים את מחנה השמאל המאמין בשוויון ובקידמה, בשלטון החוק ובדמוקרטיה, בזכויות האזרח ובחופש הביטוי. ערכים נשגבים אלה נרמסים ברגל גסה דווקא כלפי יריבים מבית, ומיושמים במלוא הנדיבות כלפי אויבים מושבעים. רוזה לוקסנבורג, מורתו האדומה והמיתולוגית של דרור ניסן, שאף הקריבה את חייה על בשורת השוויון הקומוניסטית, התנכרה אף היא באופן מובהק וקיצוני דווקא לבני עמה היהודיים, ממש כממשיכי דרכה בעתיד. ג'ין קירפטריק, השגרירה לשעבר של ארצות-הברית לאו"ם, ערקה מהמפלגה הדמוקרטית לרפובליקנים, כי קצה נפשה בהשתייכות לקבוצה פוליטית המציגה באופן קבוע את אמריקה כמקור הרוע והעוול העולמי, כפי שהוצגה (ועדיין מוצגת) באופן קבוע על-ידי השמאל האמריקני.

 

למרבה הצער, לא נותר אלא לומר כי בשורת השוויון, הנישאת ברמה בשמאל הישראלי והעולמי, מצליחה לשבש לחלוטין את אמות המידה המוסריות של חסידיה. אצל רבים ממחנה השמאל, בניגוד למצופה, תחושות הרגישות, הרחמנות והאמפטיה נתפסות כרלוונטיות דווקא על השונה, הזר ולעתים אפילו האויב, במקום על הידיד, הדומה ובן עמך. את פרי הבאושים של ההתנהגות הזאת אנו אוכלים היום ופעמים רבות נוספות בהיסטוריה היהודית.