קלולס מבקרת בשמורת החולה

קלולס נסעה בחום היוקד לשמורת החולה, שרדה בזכות קרטיב לימון בכל רבע שעה, ניסתה לסכסך בין קק"ל ובין רשות הטבע והגנים, ושקעה בשרעפים בין שפמנונים, ג'מוסים ונוטריות

לאחרונה ליאור ואני פיתחנו קשר עמוק עם הקריינית ענת דולב, שככל הנראה אינה מודעת לרמת המעורבות שלה בחיינו ובחיי נהגים נוספים, והכל בזכות מכשיר ה-GPS והתוכנה שבה היא מקריינת בסמכות. "נסיעה טובה", היא מאחלת לנו בהתחלת הנסיעה. "תודה, מותק", אנחנו עונים לה במקהלה.

 

כשהיא מובילה אותנו מריחניה למוצמוצ אנחנו מסכמים בינינו: אין כמו ענת (לפעמים במלעיל). לעתים יוצא לה קול מצפצף ומשעשע שאומר "או-או, אין ג'י.פי. אס", או קול בוגר ואחראי שאומר "מחשבת מסלול מחדש" (אם עצרתם פתאום לנגב חומוס), אבל רוב הזמן היא יודעת מה היא עושה.

 

לא, זו לא פרסומת, ואף אחד לא שילם או התחנף אליי בשביל זה. זה שיר הלל מכל הלב. אם יש לכם כמה אלפי שקלים פנויים וחברה או אבא שהולכים לאיבוד באופן קבוע - זו המתנה עבורם. 

 

בהנחייתה האדיבה של ענת דולב אנחנו נוסעים צפונה, לשמורת החולה. בהפרש של קילומטרים ספורים מציעה החולה שתי אופציות: שמורת החולה (בניצוחה של רשות הטבע והגנים) ואגמון החולה (בניצוחה של קק"ל), מעט צפונה ממנה.

 

אנחנו נכנסים תחילה ל"אגמון החולה". בחממה שבכניסה (חממה בחולה? לא מספיק חם פה גם ככה?) ניצבות המון מכוניות קטנות (משהו בין מכוניות מתנגשות של לונה פארק למכוניות גולף מהררי קיסריה), בהן ניתן לסייר בשמורה תמורת סכום נאה של 130 ש"ח למכונית. יש גם עשרות זוגות אופניים להשכרה. בחורף יכול להיות נחמד לטייל כאן באופניים אבל עכשיו חם, והדבר היחיד שמחזיק אותי כאן זה קרטיב לימון כל רבע שעה.

 

"מה יש כאן?" אנחנו שואלים את הדיילת הבלונדינית, הלומת החום המאפיין את שמורת החולה בחודש יוני. זו בכלל לא העונה לבקר כאן אבל אנחנו לא אנשים קונבנציונליים. "האגמון זה החלק המשוקם של שמורת החולה, החדש יותר", היא מסבירה. "מה יש כאן שאין בשמורה?" אנחנו מקשים. "כאן יש הרבה יותר חיות", היא עונה. היות ויש לנו כרטיס "מטמון" של רשות הטבע והגנים אנחנו מחליטים להיכנס קודם לשמורה עצמה ואז, אם נהיה מאוכזבים קלות (או קשות), נשקיע מצלצלין נוספים בכניסה לאגמון.

 

כרטיס כניסה לשמורה עולה עכשיו רק 18 ש"ח, מחיר מוזל בשל עבודות שדרוג המתבצעות במקום (מרכז המבקרים, למשל, לא קיים בעונה זו). "מה יש כאן שאין באגמון?" אנחנו שואלים ומנסים לסכסך בין רשות הטבע והגנים ובין קק"ל. "כאן אתה מטייל בתוך השמורה ולא משקיף על חלק קטן ממנה ממכונית מגוחכת", עונה אחת העובדות (סוג של נערת קרטיבים משודרגת). המתח בצפון מעולם לא היה חריף יותר.

 

לא קל להיות נוטריה

 

השמורה, המהווה תחנה חשובה לציפורים הנודדות מאירופה לאפריקה וחוזר חלילה בעונות המעבר, היא אטרקציה לכל צלם או צפר. בעונות הרלוונטיות ניתן להצטרף לסיורים מאורגנים בחמש בבוקר או בשקיעה, אבל עכשיו אנחנו לבד, בלי הרבה ציפיות לפגוש הרבה ציפורים אבל מצד שני גם בלי מעט ציפיות לפגוש מעט ציפורים.

 

אנחנו נכנסים לשמורה. לא היינו כאן מעולם. איזה ג'ונגל מופלא! השמורה היא למעשה דגם מוקטן של ימת החולה וביצת החולה, שהשתרעו כאן על פני שטח של 50 אלף דונם. ייבוש החולה, אי שם בשנות החמישים, שאף להפוך את השטחים לאדמות חקלאיות אך בו בזמן איים לפגוע דרסטית בחי ובצומח. הודות לפעולתם של אנשי מדע וחובבי טבע הוחלט להקדיש 3,200 דונם לשמורה, שהוקמה על חלק קטן מן השטח המיובש והוכרזה כשמורת הטבע הראשונה של המדינה, בשנת 1964.

 

הטיול בשמורה מתבצע בחלקו בשבילי עפר מסודרים ובחלקו על גשרי עץ מקסימים, טובלים במאות שיחי גומא (פפירוס) המנצנצים בירוק מעל המים השלווים. אסור להיכנס למים, שהרי מדובר במים עומדים, ירוקים משהו.

 

שקט מופלא. אנחנו די לבד פה. איזה כיף לטייל מחוץ לעונה.

 

המוני צבי ים קטנים שוחים בעצלתיים במים, משתזפים על אבנים קטנות. השפמנון, דג טורף ועיוור עם המון שפם שמסייע לו לנווט (עכשיו אני מבינה כיצד ליאור מנווט היטב בכבישי הארץ גם בלי ענת דולב: זה השפם!), מאיים להשמיד את הדגה בשמורה בשל רעבונו המוגזם ולכן מדי פעם מתבצע במקום דיג מבוקר של שפמנונים.

 

בהמשך אנחנו פוגשים נוטריה, מכרסמת גדולה, שעירה ומשופמת, ששוחה במים כאילו אין מחר. הנוטריות הובאו ארצה מדרום אפריקה בשנת 1950 במטרה לגדל אותן עבור פרוותן. החום בארץ מנע מהן לפתח את הפרווה המבוקשת והן שוחררו לטבע. כאן הנוטריות מתפנקות עם כמויות גדולות של מים, אולם הן יכולות להתקיים גם בקרבת מקווי מים קטנים ביותר. הנוטריות חיות במחילות שהן חופרות בסמוך למקווי מים, מה שהופך אותן לאויבות של מגדלי דגים בבריכות. הן גם אוכלות ירקות, מה שהופך אותן לאויבי החקלאים. בקיצור, לא קל להיות נוטריה.

 

בעונה יש כאן עגורים, חסידות, שקנאים, קורמורנים ואנפות, אבל עכשיו אנחנו פוגשים בעיקר אנפות חזקות אופי, הדבקות בשמורת החולה גם כשחם וקצת קשה. פעם היתה בסמוך לכניסה לשמורה מכלאה של ג'מוסים אבל אלה, מתברר, לא היו מאושרים. ג'מוס בלתי מאושר זה לא משהו שאתם רוצים לפגוש. הג'מוסים פוזרו, כך שהיום יותר מסובך לפגוש אותם: הם מסתתרים בינות לצמחיה הסבוכה.

 

השבילים מובילים אותנו אל גשר מתארך מעל המים, מכוסה מצדו האחד כדי לא להפחיד את הציפורים. על גבי ענף במים עומדת ציפור לבנה עם מקור כתום בולט. איננו יודעים את שמה והיא איננה יודעת את שמנו. משם אנחנו ממשיכים אל מגדל התצפית. מגדל עגול, לא מאוד גבוה, משקיף אל השמורה השלווה, המנותקת מן העולם החיצון.

 

אנחנו נפרדים בעצב מהשמורה, הג'ונגל הפראי והקסום של המדינה, שוכחים ללכת לבדוק את המתחרה הצמוד, ומפקידים את הדרך הביתה בידיה האמונות של ענת.   

 

• צילומים: ליאור פילשטיינר. לאתר שלו הקליקו כאן.