הבליץ של היחצ"נים באשר ל"אורו", שנפתחה אך לפני שלושה חודשים, היה רחב היקף. באחד העיתונים, זה שפעם לא ידע לומר את צירוף המלים "גורמה איכותי וכשר", הגדירו את המקום כ"אורו עינינו". ואין לנו נקמה מתוקה מזו. זאת כבר לאחר שהסכימו ש-"1868" היא בין עשר המסעדות הטובות בישראל.
מתגובות אלה ומהתייחסויות נוספות אותן קיבלנו על מסעדות שהופיעו בטור זה, אני רוצה להאמין שהגענו לתחילתו של סוף עידן הנפחנות, בו כל זב חוטם שביקש להוכיח את ידענותו המופלגת קינח את אפו המפורכס בירידה על איכותו של המטבח הכשר. הבעיה ש-"1868" ודומותיה הציבו היא יותר כלפי השוק פנימה. במגזר יזמי המסעדות הכשרות. איש לא יקבל מכם יותר תירוצים. איש לא יסתפק בפחות משאיפה לטוב ביותר.
כאמור, ההלל שקיבלנו מהיחצ"נים יצר ציפיות. לכן גם המתנו מספר חודשים. ואכן, אורו הינה חלל גדול, רווי בהשקעה ובתשומת לב לפרטים הקטנים. לכן המלח/ פלפל בסגנון עדות אולמי השמחות - זוג מלחיות מזכוכית - יצר כתם על שולחן העץ המכובד למראה. השירותים הם מהסוג הסלוני - שאינך רוצה לצאת מהם. כך גם כלי ההגשה המוקפדים, שרובם עשו כבוד למנות שהוגשו בהן. הכל משדר לך: כאן מקפידים על הפרטים. נא להדק חגורות ואנו נוציא אותך לחוויה שלא תשכח.
היונה שאיתי המהמה באישור לגבי המנות הראשונות שהציעה לנו הדס המלצרית החיננית, ומיהרנו להדק את החגורות. לשולחן הגיעה מנת "טלה בגלימה" (36 שקל) - תאנים במילוי טלה קצוץ עם צנוברים ונענע, ריבת בצלים ורוטב יין אדום. כל זה מוגש בצורה מעוררת התפעלות, כשהתאנים הממולאות ניצבות כמו נזירות שמנמנות, עטויות בגלימה. זהו, שבדיוק כמו בסרטים, מתחת לגלימה לא לבשו הנזירות שום דבר. זו היתה אחת המנות המפוספסות ביותר שאכלנו. בשר הטלה היה קשה, לא טעים וכלל גושים לא לעיסים. מנה יפהפיה וענוגה שכזו צריכה לקבל את הבשר הכי קטיפתי שבעולם.
הלחם המרוקאי הטעים שהוגש בינתיים העסיק אותנו, תוך כדי צפייה ביונה שהתענגה על מנת כבד האווז "אוברגין" (42), שהגיע על מצע סטייק חציל ובצידו קונפי הבצל המקובל. הכבד בשילוב הלחם הנפצוצי עם מעט מסטייק החציל היה טעים מאוד. אך אבוי, פתאום שמנו לב שמישהו ממש משתדל להכתים את ההשקעה העצומה במסעדה בנוסטלגיה ביזארית שהוא מחזיק עדיין מאולמות רחוב המסגר. עם הלחם הורדו לשולחן שלושה מטבלים בסגנון עדת הסלטים הידועה. סלט גזר ועוד שני בני דודים שלו. כשתמהנו בעניין, הסבירו: "לא לדאוג, סוג הסלטים מתחלף כל יום". הלללו!, שמישהו יספר שם שיש היום עשרות שילובים של מטבלים קסומים שאתה מצפה למצוא דווקא במקומות כמו אורו. למה לא לשמור על הפינות ולזייף בקטנות? מרק נתחי העגל עם ציר מח עצמות בניחוח כוסברה ולימון (24) היה ביתי, משולב היטב - ומשום כך טעים מאוד.
בעיקריות היונה הלכה על מחלקת הגריל, משם דגמנו נתחי פרגית במרינדת שום ולימונית, שהיו מהטובים שאכלנו. הפירה שהוגש ליד היה אמנם טעים, אך ממש לא באותה רמה של המנה. לא יכולנו שלא להצטער על כך שאין מי ששומר על קו קולינרי יציב מאחורי הפרגוד. לאורו יש מחלקת טאג'ין מפוארת, משם הלכנו על טאג'ין קזבלנקה (44), מאכל קדירה מבשר ראש, גרגרי חומוס, שיני שום ושאר תופינים. מאכלי קדירה הם עניין מסוכן: הם חייבים בבישול ממושך, אך הקוץ שבעניין הוא שאם הגזמת בבישול - אלה הופכים לעיסה מבולבלת רחוקה מהגדרת המנה. במסעדה הקשיים הללו מוכפלים. באורו עמדו במבחן בכבוד רב. המנה היתה ללא רבב. טאג'ין מושלם. בדיוק במידה הנכונה. מנת הפילה שהוזמנה בשילוב כבד אווז (79) - כאן היא נקראת שכבות זהב - היתה יכולה להיות מצוינת אם ההוא שאחראי על הקו הקולינרי היה דואג שהבשר יהיה מיושן.
באחרונות קינחנו בקדאיף חלבה משובח (32) שגרר מצמוצי תענוג גם מהיונה. סיום נאה למקום מעניין עם פוטנציאל איכותי. המחירים המאוד סבירים מלמדים על רצינות כוונותיהם של היזמים. כמו גם הרושם הכללי, העולה מהתפריט ומהמקום עצמו: אנחנו מאוד משתדלים. אנחנו עובדים על הקצוות. להתראות בפעם הבאה. אנחנו אכן נתראה. שבוע טוב.