האם שלחה עיריית ירושלים הודעה בדואר רשום, כנדרש על פי החוק, על קנס שהוטל על י' בגין עבירות חניה? השאלה הזאת עוררה בשבוע שעבר מחלוקת בבית המשפט לתביעות קטנות בבירה. י', שהגישה תביעה נגד העירייה בעניין זה, השיבה בשלילה - או בלשונו של השופט: "צווחה ככרוכיה כי לא קיבלה כל דואר רשום מהעירייה בשלוש וחצי השנים שחלפו מביצוע העבירה". נציג עיריית ירושלים טען בתוקף כי נשלחו לתובעת הודעות בדואר רשום. "אין כאן התיישנות", קבע חד וחלק בשפה נחרצת, שאין עליה כביכול ערעור.
השופט, אברהם טננבוים, הגיע למסקנה שאין בידי העירייה ראיה כלשהי להוכחת טענתה. "החלטתי", אמר, "לקבל את טענת התובעת כי חלה התיישנות על ביצוע העונש". בנימוקים להחלטתו כתב השופט כי אין לעירייה כל אישור על כך שדבר דואר רשום ספציפי נשלח לתובעת, תוך תקופת הזמן הקצובה של 3 שנים, ואין לה כל ראייה שמתוך אותם 84,963 מכתבים היה אחד מהם מיועד לתובעת.
בשורה אחרונה של פסק הדין חייב השופט את עיריית ירושלים לשלם לי פיצויים בסך 2,410 שקל, לאור העובדה שהחלטה זו משליכה על מערך ההתראות של עיריית ירושלים. בהחלטתו כתב השופט כי "אני מורה להעביר העתק מפסק הדין ליועץ המשפטי של העירייה משום שמן הראוי שייתן דעתו לכך".
ואלה הן עיקר העובדות בתיק הנדון: במהלך שנת 2000 קיבלה י' 4 דו"חות חניה מעיריית ירושלים לפיהם חנתה במקום המוסדר לחניה בלא ששילמה את התשלום הדרוש.
י', שהיא כיום מתמחה במשפטים, פנתה לעירייה וביקשה לבטל את הדו"חות בטענה כי חנתה במקום שהיו בו 3 מקומות חניה ושני מדחנים בלבד. העירייה ניהלה עימה משא ומתן שלא עלה יפה, ולבסוף עיקלה את מכוניתה.
י', כאמור, הגישה לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים תביעה נגד העירייה וטענה בה כי העיקול הוטל על מכוניתה שלא כדין וכי נאלצה לשלם לעירייה 930 שקל כדי שהעיקול יבוטל, מאחר שהיא רצתה למכור את מכוניתה.
בתביעתה טענה י' כי העונש שהוטל עליה התיישן בשל מחדלי העירייה, וכי לא הייתה לעירייה כל זכות לפנות אליה בדרישות לתשלום ובוודאי לא לעקל את רכבה.
העירייה טענה כנגד כי אין לתובעת אלא להלין על עצמה. באשר לטענתה שלא היה מדחן במקום החניה, גרסה העירייה כי מדובר באזור חניה מסודר ועל י' היה לרכוש כרטיס חניה ולהציבו איכשהו כחוק. באשר לטענת ההתיישנות, טענה העירייה כי שלחה לי' הודעות בדואר רשם כנדרש על פי חוק.
"במקרה שלפנינו", כתב השופט, "לא הוכח כי העירייה שלחה לתובעת הודעה בדואר רשום על ביצוע העבירה. אולם אין בכך צורך משום שהתובעת מודה כי ידעה על הדו"חות שנשלחו אליה בשנת 2000 ואף ביקשה את ביטולם, על כן אין פה התיישנות עבירה, אולם לא מצאתי ראייה מספקת כי העירייה שלחה לתובעת הודעה בדואר רשום כנדרש בחוק למנוע התיישנות העונש".
מסקנתו של השופט היתה מוחלטת "העירייה לא נקטה פעולה כלשהי על מנת לבצע את העונש תוך 3 שנים"
(ת"ק 4984/04).
בפסק דין אחר שעניינו "התיישנות העונש", שניתן בשבוע שעבר בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, קבע השופט פאול שטרק, כי הנתבעת, עיריית תל-אביב, לא הוכיחה כי שלחה לתובע הודעה בדואר רשום על קנס שהוטל עליו, וחייבה אותה לשלם לו 476 שקל כפיצוי על נקיטת הליכי עיקול נגדו, בגינו של ה"חוב".
בתביעה זו טען י' כי עיריית תל אביב עיקלה שלא כחוק את חשבון הבנק שלו עקב אי תשלום קנס שהוטל עליו בגין עבירות חניה. עיקר טענותיו היו כי לא קיבל הודעה כלשהי בעניין הדו"חות נשוא כתב התביעה, וכי בכל מקרה חלה התיישנות על העונש מכיוון ששהה בחו"ל בעת שההודעות נשלחו למענו.
גם בתיק זה קבע השופט כי העירייה לא הציגה בפניו אישור על משלוח הודעה או הודעות לתובע בדואר רשום תוך שלוש השנים ממועד העונש ולפיכך חלה עליו התיישנות.
(תק: 4722/05)