כשהם רוצים, הם יכולים

פרק הסיום של "השיר שלנו" היה הטוב ביותר העונה והוכיח שמאחורי הסידרה עומדים אנשים מוכשרים, שבחרו למכור את כשרונם כמו גרעינים שחורים, בלי יומרה, למטרות פיצוח מהיר

גרעינים שחורים: "השיר שלנו", סוף עונה, הקולנוע הישראלי 20:10

 

אז מה אם בפרק סיום העונה של "השיר שלנו" יכולתם לדמיין, בקלות, שלפניכם מלודרמה דרום אמריקאית אפקטיבית? אז מה אם לרגעים המשחק היה משכנע? אז מה אם היו צילומי חוץ? אז מה אם העסק הסתיים ברצף שיאים שבוודאי סיפקו,

ויותר מזה, את שוחרי הסידרה?

 

לא ניקח מפרק הסיום של "השיר שלנו" את העובדה כי היה, כנראה, הטוב והמשכנע בעונה הזו. הוא הדגים כי בסופו של דבר, מאחורי "השיר שלנו" ניצבים אנשי מקצוע מוכשרים, שבחרו, מה לעשות, למכור את כשרונם כמו גרעינים שחורים: במשקל, בשקיות חומות, בסכום מגוחך, בקיוסק הכי שכונתי, ללא כל יומרה ולמטרות פיצוח משועמם.

 

היו רגעים טובים בפרק הסיום של "השיר שלנו". היתה דרמה. אבל היו גם, כרגיל, עודפי ייצור וסוג ב' מהכל: רצח משולש, חתונה כפולה, הצעת נישואין, קרב חתולות במים, גידי גוב. ההגזמה והמלודרמה הבלתי פוסקת הן שמנעו גם מפרק הסיום להפוך לרגע האחד שבו "השיר שלנו" תתרומם קצת מגחונה – עליו היא מוטלת דרך קבע – ותעשה טלוויזיה שיש לה איזה תוקף. הפרק נמשך ונמשך, וגם הידיעה כי זה לא נגמר לפני שהגברת השמנה שרה – ולסלאו עשתה הכל מלבד לשיר – לא הוסיפה לסבלנות. לקראת הסוף, אני מודה, לא התאפקתי יותר וחידשתי יחסים עם הפאסט-פורוורד. זה נגמר בעוד חתונה, עוד חיבוקים, עוד חוף ים, ועוד רשע אחד שקם לתחיה ללא הסבר.

 

"השיר שלנו" סיימה עונה שבה תפסה את מקומה הטבעי: טלנזלת עתירת צופים (ב"יס" מדווחים על רייטינג מרשים) ונטולת כל פרטנציות והישגים. הסידרה היא הרי בדיחה ליוצריה ולצופיה. בדיחה שהלכה כל כך רחוק עד שלא התקדמה סנטימטר. העניין הוא כזה: ל"השיר שלנו" – על סך כשרון יוצריה ושחקניה – היה הפוטנציאל להיות "מלרוז פלייס" או "האו.סי." הישראלית הראשונה, לו רק היו מחליטים ללכת על 15 פרקים שבועיים במקום 100 יומיים, ולנסות להתחייב לסוג של רצינות ואמינות, גם אם מהסוג הסבוני. אבל ל"השיר שלנו" דחוף יותר להיחפז לוויץ הבא, לקלישאת הנוסטלגיה המוזיקלית הבאה, להפוך-על-הפוך-על-הפוך הבא. זה משאיר אותה בכיתה א'. להתראות כיתה א'.

 

עלילה, מישהו? "זינזנה", ערוץ 2, 22:45

 

תהרגו אותי, אין לי מושג מה הולך ב"זינזנה". מאירועי הפרקים הקודמים הביאו אותי לחשוב ש"זינזנה" היא סידרה על המון צרחות, התפרעויות, יריקות וחלסטרה באופן כללי. מאירועי הפרק הראשון לעונה השלישית גרמו לי להבין שהבמאי חיים בוזגלו ממשיך בשלו: סדנה למשחק. סצינה, ועוד סצינה, ועוד סצינה – כולן, אגב, מתקתקות לא רע – בלי שום משמעות

מצטברת. בלי שום... נו, הדבר הזה... איך זה נקרא, בוזגלו, זוכר במקרה? אה, כן, עלילה. העסק המייגע ההוא.

 

בוזגלו הוא במאי שחקנים טבעי, המסוגל להוציא משחקניו רגעים משכנעים ואמינים לגמרי – ההיפך הגמור מהמשחק המעושה והחובבני המאפיין את כל הטלנובלות הציוניות. בוזגלו הוא למעשה במאי השחקנים המושלם, אם אתם שחקנים. במקרה שאתם צופים, עדיף לכם להכין שני נורופן לפני הצפייה.

 

בוזגלו מעמיד סצינות שעובדות, אבל אין לו שמץ מושג איך לחבר אותן זו לזו. כתסריטאי הוא חסר תקנה לחלוטין. ל"זינזנה", לפחות בפרק הראשון, אין עלילה קוהרנטית. כמה אנשים מסתממים ממושכות במועדון ואז שודדים חנות תכשיטים. אסיר מדבר עם אהובתו בטלפון. אסיר טרי מבקר בתא של אסירים ותיקים. האסירה סיגי חוגגת יומולדת. מה נהיה? כמה נגמר? איך סוחטים מכל זה סיפור עם איזה מקדם עניין? אל תשאלו את בוזגלו, הוא רק ימשוך בכתפיו ויגיד "אקשן".

 

צריך להגיד:

 

אם יעקב אילון עושה 191 אלף בחודש ומיקי רק 184 אלף, האם מדובר באפליית נשים במקום עבודה?