* בין המנחשים נכונה את השם האמיתי יוגרל טיול באותה ארץ!**
זה התחיל רע, אבל אל תדאגו, כי זה המשיך הרבה יותר רע. לראשונה בהיסטוריה של העיתונות הישראלית, וייתכן שהעיתונות בכלל, מצא את עצמו עיתונאי - אני, דרך אגב - מול יחצנית צעירה ונאה, שביקשה ממנו לא לכתוב על נסיעת עיתונאים לארץ אקזוטית, שמשרדה ארגן ומימן. כשהיא בחרה לקחת למסע מישהו מ"בלייזר" היא לא ידעה שיש לנו נטייה לכתוב את האמת על דברים - ועכשיו לא נותר לה אלא להתחנן שלא אספר איך, בלשון המעטה, לא נהניתי.
אני בדרך כלל נשבר למראה יחצניות צעירות ונאות, וזאת כנראה הסיבה שרובן כאלה, אבל הפעם לא. הפעם היא ביקשה ממני לבגוד בתפקידי כעיתונאי, תפקיד שהביא לי מי יודע כמה ליטרים של אלכוהול בחינם. ולזה לא הייתי מוכן. תקראו לי איש של עקרונות. אני לא אסתובב, אבל תקראו חופשי.
הנה מה שיש לי להגיד על הארץ בה ביליתי שבוע: אני מעדיף - ואני לא מגזים - לעבור טירונות חורף בשיבטה מאשר לחזור לשם לעוד יום אחד. הייתי מספר לכם איזו מדינה זאת, אבל היחצנית בכתה שיפטרו אותה ואני לא מסוגל לעמוד מול ג'ינג'ית בוכה. אז אני רק אגיד שזה מתחרז עם כורדיסטן. יותר מזה לא תוציאו ממני, אלא אם כן אתן שתי ג'ינג'יות בוכות ואין כסא בסביבה.
כל כך הרבה גרועיסטנים
"כוס אמק, מה אני - צור שיזף?", חשבתי לעצמי מול הבור. פנסי הרחוב לא עבדו או לא היו בכלל, קשה לדעת בחושך - ופנסי הרחוב לא עבדו או לא היו בכלל. קשה לדעת בחושך. בכל מקרה, היה שם בור. באמצע הרחוב. הוא היה די עמוק: כשזרקתי פנימה אבן עברה שעה עד ששמעתי אותה בצד השני, ואפילו אז זה היה קול מרוחק שצעק בסינית "איי, מאיפה זה הגיע?".
זה לא היה הבור הראשון שנתקלתי בו בארץ הזאת - בואו נקרא לה גרועיסטן - אבל זה היה הבור ששבר את גב הגמל. כאילו, זה שגרם לי להבין שאני וגרועיסטן לא מתחברים ולא נתחבר. אני מרגיש צורך להדגיש את זה לא מחשש שלא תבינו את הפתגם, אלא כי נזכרתי שבגרועיסטן מסתובבים די הרבה גמלים ברחובות, ויש סיכוי לא רע שאחד מהם באמת שבר שם את הגב שלו.
הגעתי לגרועיסטן בטיסה של חברת התעופה הגרועיסטנית. המטוס היה מודרני ומתוחזק היטב, מה שכמובן לא הפריע לצוות הדיילים להיות ממש נוראי. נדמה לי שילדה אחת שביקשה כוס מים נלקחה לאחור, ושם כרתו את ידה. בהפגנה לא אופיינית של תבונה, בחרתי לוותר על מיץ תפוזים.
המטוס המשיך לכמה יעדים נוספים. ברי המזל שהמשיכו לאותם יעדים נראו חשדניים מאוד כשהסברתי להם שאני יורד כבר בתחנה הראשונה. "גרועיסטן?", שאלו אותי שוב ושוב, "מה יש לעשות בגרועיסטן?".
"לא יודע", עניתי, "אבל עוד שבוע אני בטח אדע". אפשר להגיד הרבה דברים רעים על אלכוהול, אבל אין ספק שהוא נוסך בך אופטימיות.
את בדיקות המכס עברנו תוך זמן קצר יחסית: עד שהשמש שקעה למחרת כבר היינו בחוץ, כשרק חלקים קטנים ולא משמעותיים מהמשלחת עברו בדיקה רקטלית. עלינו לאוטובוס - ומיד הצלחתי להבחין שבגרועיסטן יש המון, אבל המון, גרועיסטנים.
אבל אולי, לפני הכל, כמה עובדות היסטוריות. גרועיסטן הוקמה בשנה מסוימת על ידי כל מיני אנשים. אני לא בטוח, ישנתי כשהסבירו. עד כאן העובדות. בכל מקרה, לדעתי היא הוקמה על ידי כמה יזמים שהחליטו לאחד את מאגר שיני הזהב שלהם. היום, דרך אגב, יש להם המון. אם אתה ילד בן שש שקורא את הכתבה הזאת, אתמול איבדת את השן שלך והיום לא מצאת כסף מתחת לכרית - זה כנראה בגלל שפיית השיניים עובדת שם שעות נוספות. וחוץ מזה, אליהו הנביא לא באמת קיים. סתם ככה, שתדע.
בוץ. פאקינג בוץ
התחנה הראשונה שלנו היתה השוק. בתור חוקר תיירות, הנה המסקנות שלי מהשוק:
ילדים גרועיסטנים אוהבים להגיד "וואיי וואיי וואיי".
אלוהים, שכנראה בחר את גרועיסטן כפח הזבל של היקום, החליט לפצות אותה במזג אוויר ממש גרוע. אני, בתגובה די הגיונית לכך שבשוק היו מינוס 30 מעלות, אמרתי "בררר". באותה שנייה הזמן עצר מלכת - ותאמינו לי שהוא מנסה ללכת די מהר באזורים האלה. כל השוק ההומה נעצר והביט בי כאילו הייתי גמל עם שלוש דבשות. היה כל כך שקט שאפשר היה לשמוע מת מת. אני לא יודע, אבל "בררר" באמת נראה לי לגיטימי. אולי זאת קללה ממש גסה בגרועיסטנית.
כדי להקל על האווירה התחזיתי למי שעומד לקנות גרעינים. זה מה שמוכרים בשווקים בגרועיסטן: טריליונים של גרעינים. ילד גרועיסטני צעיר חבוש כובע מגוחך עומד ליד בסטה וצועק לך: "מיסטר מיסטר, אמריקה?". אתה, בתגובה למשפט המכירות המתוחכם הזה, מיד מנסה לברוח לבסטה הבאה - רק כדי לגלות את אותו ילד גרועיסטני, שמוכר לך את אותם הגרעינים בדיוק ("מיסטר מיסטר, אמריקה?"). בבסטה ה-97 טריליון, כשכבר התחלתי לחשוב שאני במבוך מרושע שבו כל פנייה מחזירה אותך לילד חבוש הכובע המגוחך, הבנתי שכל הגרועיסטנים פשוט נראים אותו דבר. הדבר הזה, אגב, מכוער לאללה.
בערב ביקרנו בבית גרועיסטני עשיר. הקירות שלו, בחיי, היו עשויים מבוץ. מישהו מהקבוצה נתן מכה לקיר ואמר: "לא איטונג, לא קונה". הייתי צוחק, רק שהייתי עסוק מדי בלבדוק שהבית לא קורס עלי. חוץ מזה, זה לא היה מצחיק.
הדברים האלה די מוזרים. כשהייתי בן שש לא היה לי שום מושג שבעוד חברי לגן, גיל, בונה קירות מבוץ כאן בישראל - אלפי קילומטרים ממני עושים גרועיסטנים, שגם הם היו עשויים להיות חברי, את אותו הדבר בדיוק. אם הייתי יודע, הייתי מפסיק להיות חבר שלו כבר אז.
בכל מקרה, בבית העשירים גיליתי עוד דבר על התרבות המקומית: הם עדיין לא המציאו חיתולים. באמת. הם קושרים את התינוק שלהם כמו מומיה כדי שהוא לא יזוז, ומחברים לו מין קטטר חיצוני. התינוק לא נראה מרוצה מדי מכל הקטע. אני דווקא הייתי, כי יש כתבות שפשוט כותבות את עצמן.
איך התאסלמתי
למחרת יצאנו לעיר הבאה במסענו. זה המקום להעלות מהקבר את סבתי זלדה, ולספר לכם איך כשהיינו ילדים היא תמיד היתה דואגת שיהיו ממתקים בביתה כדי לפנק אותנו בהם. גם כשלא היה לה הרבה, גם כשהעוזרת הפיליפינית עוכבה במשטרת ההגירה, תמיד היו לה ממתקים בשבילנו. כן, אני יודע, זה לא ממש מעניין אתכם, אבל תאמינו לי שזה מעניין הרבה יותר מהאפשרות השנייה, בה אני מספר לכם על הדרך. בגדול, היא היתה מוקפת מדבר. ולא אחד מהמדברים היפים האלה, שמדי פעם יש בהם שיח קטן או אבן. רק מדבר. לפעמים אני פשוט לא יודע איפה הייתי בלי סבתא שלי.
כשהגענו לעיר קצת התאכזבתי, כי בדיוק התקרבתי לסיום הספר השמיני שהשכלתי להביא איתי למסע. אבל כשהרמתי את עיני גיליתי עיר מדהימה, שכמו נלקחה מתוך סיפורי אלף לילה ולילה.
לא היה שמץ של חדשנות בסביבה: מקומיים עטויי גלימות נראו כאילו הדבר היחיד שמטריד אותם זה ג'ינגיס חאן, שלמיטב ידיעתם עדיין שולט באיזו ארץ רחוקה. אלוהים בטח קנה את השעון שלו בתאילנד ובדרך חזרה הוא התקלקל לו בעיר הזאת, בערך לפני 600 שנה. ועוד לא הזכרתי את הקירות, כחול וזהב וירוק המשובצים באינספור אבנים והופכים את הרחוב כולו ליצירת אמנות. לרגע נחה עלי רוח פיוטית: הרגשתי בפיסת גן עדן, רגע לפני שיגלה אותה צבא של זרים עם מדי מעצבים וארוחות של מקדונלד'ס. הבטתי אל המדבר המשמים, ולפתע הוא השתנה מול עיני ונראה כולו כהרפתקה, הזמנה ערמומית לצעוד לתוכו בידיעה שלעולם לא תמצא את הכוח או הסיבה להפסיק.
אבל זה עבר לי. רציתי בירה. לא היתה שם.
עכשיו לקחו אותנו למסגד. ככל שאני מכיר מסגדים - ואפילו מבנים בכלל - אני מודה שזה היה מסגד יפה מאוד. בילינו שם שבע שעות. זה המון זמן לבלות במסגד, ולא אכפת לי אם הוא נראה כמו הקפלה הסיסטינית. גם תקרה של מיכאלאנג'לו נראית כמו אסבסט אחרי השעה הרביעית. בכל מקרה, נדמה לי שלפי ההלכה אני מוסלמי עכשיו.

אתר תיירות פופולרי
יצאנו מהמסגד ישר למדרחוב (אבל כשאני חושב על זה, לא בטוח אם זה היה מדרחוב או שעדיין לא המציאו שם את המכונית), בו ניסו למכור לנו מוצרים שונים המיוצרים מגמל. קניתי כמה עשרות זוגות של נעלי בית עשויות צמר גמלים לבחורות שונות שאני מכיר. בחורות, משום מה, אוהבות את השטויות האלה. בגלל הקנייה המרוכזת ויכולות המיקוח שלי, בזבזתי רק חצי דולר על זוג נעלי גמל. אין ספק שאם אתה צריך צמר גמלים, גרועיסטן היא המקום לבקר בו.
איפה ג'ון קליז כשצריך אותו
המשכנו לחנות שטיחים שהיתה מלאה בגרועיסטנים, ובבחור אנגלי בשנות ה-30 לחייו שנראה כאילו הוא מנהל את כל העסק ומדבר בשם כולם. זאת היתה החוויה הכי סוריאליסטית בטיול שהיה שיר הלל לסוריאליזם בכלל: הרגשתי כמו עליזה בארץ האשפתות, רק בלי סמי ההזיה.
אם זה היה סרט של מונטי פייתון, הבמאי היה עוצר את הצילומים ושואל: "מה זה? אנחנו אמורים להיות בגרועיסטן!".
"מה? בגרועיסטן?", היה עונה לו אחד השחקנים.
"כן", היה הבמאי עונה ועובר לתוך הסט, "מי לעזאזל ליהק את הבחור הזה?".
"אתה בטוח שאנחנו בגרועיסטן?", היה אומר בחור צעיר אחר, שהיה יוצא אף הוא מאחורי הקלעים.
"כן", היה עונה הבמאי, "גרועיסטן. גרועיסטן".
"מצטער, חשבתי שבלידס".
"מה פתאום לידס? זה סרט על כובעים מוזרים, לא על בריטים עם מבטא מצחיק!".
"אתה בטוח לגמרי, מעל לכל ספק, שזה לא מתרחש בלידס?".
"כן! בגרועיסטן! יש חולות מסביב, למען השם! מדבר!".
"בטוח שלא אמרת לידס?".
"כן! מה הקשר בין גרועיסטן ללידס?".
"מוזר, הייתי בטוח שאמרת לידס. אוקיי, תירגע. אי אפשר פשוט להגיד שאנחנו בלידס?".
כך או כך, שטיח זה עסק יקר בגרועיסטן. כאלף דולר - שהם בערך המחזור השנתי של המדינה, לדעתי - למרבד בגודל שנראה לי ממוצע בהחלט. משאר חברי המשלחת הבנתי שמאוד כדאי לקנות שם שטיח, כי זה שעולה כאן אלף דולר יעלה בחו"ל פי חמישה או שישה. זאת בהחלט נראתה לי מציאה, וכמעט קניתי אחד, אבל העובדה שלא מקבלים כרטיסי אשראי בגרועיסטן הצילה אותי.
כשסיכמתי עם הבחור האנגלי על משלוח מזומן מהארץ, הבנתי פתאום שאני עומד לקנות שטיח. נכון, שטיח זול, אבל עדיין שטיח. מה, לעזאזל, אני הולך לעשות עם שטיח? מה, לעזאזל, מישהו הולך לעשות עם שטיח? ("זה עלה לי רק אלף דולר", אני מדמיין את אשתו של מישהו אומרת את המשפט האחרון שלה אי פעם).
אה, ואתם בטח רוצים לדעת מה הבחור האנגלי עשה שם. לא יודע. לא שאלתי אותו. זה לא עניין אותי.
הסיור שלנו בעיר העתיקה עדיין לא הסתיים. המשכנו לבית של מתאבק מהמאה ה-13 שהפך לקדוש בגלל כל מיני אגדות שסיפרו עליו, ואני די בטוח שרובן שקרים. הבית היה מאוד יפה, ואנשים שרצו להתחתן בקרוב - או סתם רצו קצת מזל - הניחו כסף על קברו. לי יש די הרבה מזל ואני לא רוצה להתחתן בקרוב, אז לקחתי את הכסף שאחרים השאירו. בבית היה גם עמוד עץ מעוטר ועתיק מאוד, שזה קטע שהולך מאוד חזק בגרועיסטן.
העמוד היה מאוד מרשים. הסתכלנו עליו במשך שבע שעות.
בסיום הפתיעה אותנו המדריכה וסיפרה לנו שהמתאבק הלאומי היה גם משורר, וששיריו נחשבים עד היום לפאר היצירה הגרועיסטנית. היא גם בחרה להקריא לנו את אחד משיריו הגדולים ביותר - שיר שאתה צריך להיות מתאבק ממש חזק כדי שלא יגידו לך בפנים שאתה גרוע. זה שיר, לדעתי, ששום סם בעולם לא יכול להצדיק:
"זה קל להזיז את כל ההרים ולקבץ אותם במקום אחד/ זה קל לקחת את הדם מהלב שלך ולצבוע איתו את כל העננים בשמיים/ אבל זה ממש קשה לדבר עם בן אדם משוגע".
את הדממה שנותרת אחרי הקריאה יכולים להפר רק צלילים של בנאדם שמנסה לחנוק את הצחוק שלו.
I see dead Jewish people
עזבנו את עירו של המתאבק ויצאנו אל העיר האחרונה במסע. הדרכים היו פקוקות בגלל שנשיא המדינה, ששולט עליה בערך מאז תקופת הדינוזאורים, עמד לבקר באיזושהי שעה לא מוגדרת באיזשהו אזור לא מוגדר בגרועיסטן, וכאקט בטחוני-דמוקרטי חסמו את הדרכים בכל המדינה. אבל למזלנו אין הרבה מכוניות במדינה, אז כשאני אומר שהדרכים היו פקוקות אני מתכוון לזה שכמה בדואים סיפרו לנו שאנחנו כבר המכונית השנייה שהם רואים השבוע על הכביש.
כצעד ראשון בעיר האחרונה בחר המדריך המקומי שלנו לקחת אותנו, כמובן, לבית הקברות היהודי. תהרגו אותי, אבל אני לא מבין למה אני צריך לבקר בכל מקום שיהודי מת בו. חוץ מזה ירד גשם זלעפות, וכשחלק מהקבוצה ניצלה את הזמן להגיד "או" ו"אה" מול כמה קברים, אני התחבאתי מהגשם מתחת לסככת הקבר של יהודיה גרועיסטנית. זה הזמן להודות מקרב לב לאליונרה, שבמותה הצילה אותי מדלקת ריאות.
עכשיו המשכנו למקום אחר, שאני מנוע מלציין את שמו - אבל אני כן יכול לספר שהתרגום העברי שלו הוא "מקום מלא חול". אלוהים, חשבתי לעצמי באוטובוס בדרך לשם, העולם השלישי בטח יושב וצוחק על המדינה הזאת. זה האתר שהם עומדים להראות לי? חול? כדי לנחם את עצמי אמרתי לפחות פעמיים "אני לא מבין איזה אינטרס יש לי לבוא לשם, רק חול וחולרע". גבעת חלפון, החוכמה שלה לעולם לא מפסיקה להפתיע.
בסופו של דבר, ה"מקום מלא חול" היה מאוד יפה. במיטב המסורת של חופש המידע בגרועיסטן, לא היתה שם אפילו טיפת חול אחת - וזאת לא משימה קלה במדינה הזאת. אני מהמר על זה שיש להם יופי של עוזרת, בטח עובדת זרה. שיטת העבודה הגרועיסטנית, אגב, הצליחה לשפר את גישת ה"אחד עובד על הבור - חמישה מסתכלים" הקומוניסטית והעלתה אותה לדרגת אמנות. במקומות רבים במדינה אתה יכול לראות שישה אנשים מסתכלים על בור.
מה שכן היה ב"מקום מלא חול" זה מסגדים. משהו כמו שישה מהם. אני מניח שהיינו בכל אחד בערך שבע שעות. היה שם קר מאוד, אבל זה לא היה נורא, כי לפחות ירד עלינו גשם.
כשהתקרבתי לאחד המסגדים עליתי על תגלית היסטוריונית חשובה: הסיבה האמיתית לכשלונה של התרבות הגרועיסטנית. היו שם מדרגות, עשר מהן, מעוצבות בפיתוחים לעילא - שהובילו ישירות לתוך קיר. בחיי. זה, לדעתי, כל הסיפור. כשאני חושב על כל הגרועיסטנים האומללים שקיפחו את חייהם כשרצו למעלה ונכנסו ישר בחרסינה העתיקה מהמאה העשירית, לבי נחמץ. באמת. איך לא הייתי שם לראות את זה.
שנה וחצי לשטיח
עוד לא סיפרתי לכם על האוכל הגרועיסטני. ובכן, האוכל בגרועיסטן הוא חגיגה של ריחות וטעמים, שרובם ממש לא משהו.
בגדול, מדובר בהרבה אורז בשומן שמוגש להנאתך בצלחות מלוכלכות או מטונפות. הכוסות, מצדן, גורמות לך להעריך מחדש את השתייה מהבקבוק כהתנהגות שולחנית נימוסית. אני העברתי את הארוחות בלרזות מכורח ולפנטז על המבורגרים. שאר העיתונאים - אלה התגלו כחבורה של אנשים שמחים וטובים, שאת חלקם אפילו למדתי להעריך - העבירו בזמן האוכל רעיונות על חברת תעופה שהם עומדים להקים בשם "אורגזמה איירווייז": תעופה פלוס הרפיה. זה לא קשור לכלום, אבל חשבתי שאם אני אכתוב על זה ייתנו לי להיות בודק איכות בחברה או משהו. אני רק מקווה שהם לא טסים לגרועיסטן.
והנה רעיון פחות טוב מאורגזמה איירווייז: לחם גרועיסטני. האמת שהוא אמור להיות מפורסם בעולם, אבל אם זה נכון - זה רק בגלל שהוא ממש רע. הוא הדבר הכי קשה שבן אדם יכול לאכול מבלי לאבד אחוז משמעותי משיניו. צבא ארה"ב עורך איתו ניסויים בקידוח בטון. אכלתי די הרבה ממנו. זה היה או זה או אורז בשומן.
באחד הערבים האחרונים נלקחנו לעוד פיסת מורשת: ברחובות, שנראו כמו הכלאה לא מוצלחת בין עזה למוגדישו, חיכתה לנו מקהלת נוער יהודי מקומי. שלושה בחורים עם פפיון כחול ושביל בצד, ושלוש נערות שהיו הדבר הכי יפה שראיתי במדינה (אין בחורות יפות בגרועיסטן. אני חושב שזה נגד החוק). אחת מהן עוד תשבור לבבות, אם היא רק תצליח לשמור על כל השיניים שלה.
כינור התחיל לנגן, והבנות שרו שירים שכתבו אנשים שחשבו שזה חטא לשמוח. מתי הפכנו לכזה עם עצוב? מתי נכנסו הכינורות - כינור זה כלי כל כך עצוב - לשירים שלנו? מי החליט שזאת התרבות שלי? למה כשרוצים לגרום לי להתחבר לשורשים שלי מנגנים שירים עצובים? אולי בגלל זה השורשים שלי נגמרים בזלדה. תמיד היו לה ממתקים.
חזרתי למלון - אין טעם לחפש חיי לילה בגרועיסטן, תסמכו עלי - עם המחשבות האלה, ועם תקווה שאולי החליפו לי סוף סוף את הסדינים ואני לא אצטרך ללכת לישון עם שערות שאני די בטוח שלא היו שייכות לי בשום שלב בחיי.
הטיול שלנו בגרועיסטן הסתיים במפעל לייצור שטיחים. הוא היה מלא בבנות חרוצות שעבדו כאילו מישהי מאיימת עליהן עם שוט, מה שהיה כמובן לא נכון, לפחות לא בזמן שהעיתונאים מסתכלים. הסיור נפתח והסתיים בהרצאה של בעלת המפעל, בת למשפחה אפגנית מפורסמת של יצרני ומוכרי שטיחים. היא הסבירה לנו על תהליך ייצור השטיחים (שנה וחצי לשטיח - לא הייצור, ההסבר), שיקרה קצת על ההטבות המצוינות שמקבלות הבנות שעובדות שם (אם היינו שואלים אני בטוח שהיא היתה אומרת גם שיש להן ביטוח מנהלים), ועוד כל מיני. בסוף היא שאלה אם יש שאלות. לי דווקא היתה אחת: תגידי, איפה בן לאדן?
אני בשיבטה
עבר שבוע, ואני עדיין לא יודע מה יש לעשות בגרועיסטן חוץ מלחטוף דכאון קליני. היחצנית הג'ינג'ית כנראה זיהתה את זה, אז היא ביקשה ממני לכתוב דברים טובים או לא לכתוב בכלל. בתגובה סיפרתי לה על הבור שכמעט הרג אותי. היא לא צחקה מהבדיחה על הגמל, אבל שאלתי אותה איך בדיוק משרד יחסי ציבור היה מסביר שבן אדם הלך בארץ הנפלאה שלה ונעלם בתוך בור.
הג'ינג'ית ביקשה שאהיה רציני, והצביעה על עיתונאים אחרים שנהנו ועומדים לכתוב דברים טובים. אמרתי לה שאין לי ברירה - אני חייב לכתוב את מה שאני חוויתי, כולל כל שערה שמצאתי באוכל (ובבחורות). היא אמרה שאני לא מכיר את הקוראים שלי, שהם ייהנו שם. אמרתי לה שאם אני שולח לשם קורא של "בלייזר", אני יכול באותה מידה לשייף בשבילו את הסכין. כשהוא חוזר לארץ הוא גם ככה יגיע למערכת כדי להרוג אותי באיטיות.
שאלתי אותה, עם כל החיבה שלי אליה, איך אני אמור לכתוב דברים טובים על מקום שסבלתי בו, אז היא ביקשה שלא אכתוב כלום. והנה, כתבתי. אני מניח ש"בלייזר" כבר לא יקבל הזמנות לגרועיסטן. אבל אם הוא יקבל, תגידו שאני בשיבטה.
** האמת, שלא יוגרל. אגב, ייתכן שכתבה זו תיצור תקרית דיפלומטית. אם כן - לנו יש מקלט בעבודה.