השלום מתחיל בתוכו

האוטוביוגרפיה של גנדי היא מסמך נדיר וחשוב שמוכיח שהתפתחות רוחנית לא חייבת להיות מלווה בססמאות ריקות מתוכן ויכולה וצריכה להשפיע על המציאות

 

"אין לי שום דבר חדש להורות לעולם. האמת והאי-אלימות עתיקות כהרים" (מ.ק. גנדי)

 

שאלה שמטרידה את האדם החושב מאז ומעולם ואת האזרח הישראלי ביתר דחיפות בתקופה האחרונה, היא שאלת המעורבות הפוליטית. יושב לו אדם ומתחבט, כיצד ייתכן כי הוא מתקומם כל כך לנוכח הדיווחים בטלוויזיה, והנה בכל זאת אינו מסוגל להקים עצמו מן הספה, שלא לומר לצאת להפגנה בכיכר העיר, שלא לומר לנסוע להביע הזדהות בשפרעם.

 

נהרות מילים זרמו בנתיבי המחשבה המערבית מאז תאר אפלטון את ההתאמה המוחלטת בין מבנה הנפש ומבנה המדינה הראויה. מי שמזהה את המודרנה עם ניצחון האינדיבידואליזם מתקשה לבסס ציווי מוסרי הקושר בין אדם למדינה בעידן של פירוק זהויות, קהילות מדומיינות ומבני כוח אמורפיים. לא נוכל להצדיק את העצלן שבכורסא, אך אין ספק שהמעורבות הפוליטית נתפסת היום כעניין שנגזר מאמונה אישית ופחות כחובה אזרחית (וראייה חותכת לכך היא כמובן המאבק נגד ההתנתקות).

 

ועכשיו, התחברות

 

האוטוביוגרפיה של גנדי, שהתפרסמה לא מכבר בהוצאת "אסיה" בתרגום מוער, רהוט ומשובח של ינץ לוי, היא הזדמנות להידרש להיבט נוסף של שאלת המעורבות הפוליטית בעידן הנוכחי. הכוונה להשלכות של התפוצה ההולכת וגדלה של תנועת העידן החדש, אשר ערבלה לתוכה גם את התפיסות ההינדואיסטיות בהן אחז גנדי עצמו. הביקורת המרכזית כלפי מה שכונה במערב "התנועה הרוחנית הגדולה ביותר במאה הנוכחית", מופנית כנגד האמונה המופרזת בכוחה של ההתפתחות האישית המצדיקה כותרות נוסח "השלום מתחיל מתוכנו" של שרי אריסון, תוך התנערות מאחריות חברתית ופוליטית. כנגד מגמות הניכור והספקנות מחד, והאמונה ב"היטהרות פנימית" מאידך, מהווה האוטוביוגרפיה של גנדי מסמך נדיר ועדות מדהימה לאפשרות של שילוב תקף ואפקטיבי בין התפתחות אישית ורוחנית לפעולה פוליטית וחברתית.

 

גנדי מגולל את סיפור חייו לאור התהליכים הרוחניים שהוא עובר בחיפושיו אחר האמת האלוהית. בסיפור הזה הניסוי הרוחני אינו פחות חשוב מהמאבק הפוליטי. תהליך החיפוש, החושף בפניו את ייעודו כמשרתה של הודו ("מפני שהיה לי הכישרון לכך"), לעולם אינו מלווה בפרישה וניתוק מן "המציאות המסואבת". תורת אי-האלימות של גנדי המבוססת על ה"אהימסה" – הימנעות מפגיעה בכל יצור חי מתוך חמלה וריסון עצמי, כוללת פרקטיקות של התנזרות מינית, ויתור על רכוש ותזונה צמחונית מצומצמת, אך אינה בוקעת משפתיו של גורו מתבודד במערות או במנזר. בכל אשר יפנה, מבקש גנדי להשתלב בסביבתו, להבין את בעיותיה מקרוב ולהתמודד עם האתגרים הרוחניים שניצבים בפניו.

 

את המאבק כנגד אפליית המהגרים ההודים בדרום אפריקה יתעקש גנדי לנהל כשווה בין שווים. הוא אמנם עורך-דין בעל גינונים אירופאים אשר רכש את השכלתו באנגליה, אולם אמונתו תמנע ממנו לגבות שכר על עמלו, או לייצג תיקים שקריים. בנאום הראשון שנושא שם גנדי בפני הסוחרים ההודים, הוא אומר: "שמעתי את הסוחרים אומרים שאמת אינה אפשרית בעסקים... שעסקים הם עניין מעשי ואילו האמת היא עניין דתי... לא חשבתי כך אז ואיני חושב כך כיום".

 

קול התקווה

 

תפיסותיו של גנדי נטועות תמיד בחווית המציאות ומעמתות אותה תדיר עם השקפתו המוסרית. כאשר הוא שב להודו ומנהיג שם את המאבקים למען זכויות הטמאים ולשלטון עצמי של ההודים בארצם, הוא מאמץ את אורח החיים ההודי העממי: בנסיעותיו הוא יושב במחלקה השלישית, את לבושו הוא ממיר באריג הודי פשוט ואת הכנסותיו הוא תורם לקהילה. עקרונות הפשטות והביטול העצמי משתלבים היטב עם ההזדהות והקרבה לעם שאותו הוא רוצה להנהיג. כאשר המאבק מול הבריטים גולש לפסים אלימים, בניגוד מוחלט לכוונתו ולאמונתו, מדגיש גנדי את חשיבותה של החובה האזרחית ומודה כי טעה בכך "שקרא לאנשים לנקוט אי ציות לפני שהכשירו עצמם לכך". גנדי טוען כי "סטיאגרהי ('האוחז באמת', מי ששותף למאבקו של גנדי) מציית לחוקי החברה בתבונה ומרצונו החופשי, כי הוא רואה בכך את חובתו המקודשת". אלו שטרם הפנימו זאת, לא יוכלו להבין מהם החוקים הבלתי צודקים שמותר לא לציית להם.

 

מדהים לראות באיזו מידה חורג הניסיון של גנדי מן הניסיון היומיומי של הקורא המערבי, ודווקא בתוך מערכות כמו מערביות המתקיימות תחת השלטון הקולוניאליסטי. אנו, הספוגים בתחכום ובציניות המודרנית, היינו עשויים להחשיבו כטיפוס תמים ויפה נפש, אך קריאה בסיפוריו הרבים מסכלת כל ניסיון כזה: פעם אחר פעם מוכיח גנדי מניסיונו האישי והפוליטי את כוחה של תמימותו, ענוותו ודבקותו באמת האלוהית של אי-אלימות.

 

אף על פי שמדובר באוטוביוגרפיה הלוקה בחולשותיו של הז'אנר, כלומר, מעט טרחנית ועמוסה לעתים בסיפורים קטנים ושוליים המקשים על ראיית התמונה ההיסטורית בשלמותה, הרי שסוגה זו הולמת להפליא את תוכנו הרעיוני של הספר. הניסיון האישי, היומיומי ולא התיאוריה, הם ברי החשיבות ומהם שואב הספר הזה את כוחו. כפי שכותב באחרית הדבר ד"ר יוחנן גרינשפון, מהחוג ללימודי הודו באוניברסיטה העברית: "קולו של גנדי הוא קול התקווה, המביע את עליונות הטוב על הרוע, ולעליונות הזו יש, על פי גנדי, ביטוי אנרגטי כמו פיזיקלי... אם יש אמת בתורתו של גנדי, אזי האוטוביוגרפיה שלו היא כתב יד חשוב ביותר בדורות האחרונים".

 

עוד על גנדי: מתוך האנציקלופדיה של ynet