לזרום בעירום

אם כבר יוגה, למה לא לשדרג את הטרנד ולפשוט תחתונים? נציגנו נשכב על המזרן ובחן את קורקבניהם של השמנה והסלתה של ניו יורק

"גדול, פשוט גדול", הזדעקה גברת מעיין וינטאג' בעודה מלחכת פאד תאי בשכונת צ'לסי, "יוגה בעירום, איך לא חשבו על זה קודם?". וינטאג', בליינית תל אביבית שמבקרת בניו יורק באווירת סיור מאחורי הקלעים של "סקס והעיר הגדולה", קלטה גלוית פרסומת לעניין ומיד זיהתה את הפוטנציאל: גם מתמתחים, גם בוחנים, גם מתפשטים - כמעט כמו יציאה לבר בהילוך מהיר.

 

בהשפעת הווינטאג' נשלח המדור לבדוק את הנושא מקרוב. אכן, בעיר כמו ניו יורק, שבה כבר כמה שנים שיעורי היוגה הם סצינת פיק-אפ גועשת, זה היה רק מתבקש שיבוא מישהו ויתפשט על המחצלת. כל מיני חוגים של יוגה נטולת תחתונים מסתובבים עכשיו בעיר, כשהמצליח שבהם, אותו מנהל חובב נודיזם בשם ארון סטאר, מריץ ערבים קבועים לפי נושא (זוגות, מתקדמים, עצלנים ומה לא). "תבוא לשיעור, תראה", אמר כשהתקשרתי לברר. "רק תשתדל לא לאכול שעועית ואורז יום שלם לפני".

 

אחרי שהבנתי למה שעועית עשויה להיות קטלנית בערב של טוסיקים חשופים, מצאתי את עצמי מטפס לסטודיו של סטאר, אי שם באזור הגלריות במערב העיר. את פניי קיבל גוצון חייכן ועירום, שפתח את הדלת לצלילי יבבות הודיות מהמערכת. "ארון, נעים מאוד", הציג את עצמו כשהוא נותן לי חיבוק פלוס מעיכת בולבול ישירה על הברך, "נמסטה, תרגיש בבית. רק בקשה אחת - פה אין בגדים, רק גוף נקי". עם הזרימה, ובהשפעת הלחץ החברתי, הייתי עשר דקות אחר כך על המזרן, לצד 12 מעורטלים אחרים שהיו עסוקים בישיבת לוטוס. ארון המדולדל הסתובב מסביב ולחש: "הרגישו את הפופיקים שלכם, תחשבו מהפופיק, תזוזו מהפופיק, תתמקדו בפופיק!", ובזמן שהאחרים היו עמוק בקורקבן, אני הייתי עסוק בלבחון. מה לומר, שמנה וסלתה של ניו יורק, מהממים ומהממות דחוקים, ארוזים ודחוסים, שרק נהנים לנפנף לציבור במחסור הצלוליטיס שלהם. "רק אנשים יפים נכנסים לפה", הזהיר ארון מראש לגבי אווירת הדוגמניות בע"מ, "אבל אנחנו לא עושים סלקציה. ממילא רק אלה שנוח להם עם הגוף יבואו לעשות תנוחות כאלה בעירום מוחלט".

 

נשמע סקסי, אבל מה, במקום ערב של זימה (כמו שציפיתי, תכל'ס), התגלה הפרויקט יותר כמו סשן ריקודי עם בטיילת. הרמות ידיים, כיפופי ראש ועוד כל מיני פעילויות בייגלה, שקשות גם בלי הניסיונות לשמור על הנקניקיות בתאורה מחמיאה. סטאר, שעלה על חוסר הגמישות הישראלית, לא עזב אותי לשנייה, מה שהביא לכמה רגעי אימה בלתי נשכחים. לדוגמה, בזמן ששכבתי על הגב וניסיתי להיעלם, התכופף מעליי ארון כדי לגרום לי, שוב, להרגיש מהפופיק. את הפופיק אולי לא הרגשתי, אבל את זוג האשכים שנחו לי על המצח, הרגשתי גם הרגשתי. ואם על זה לא מגיע לי פוליצר, אני לא יודע על מה כן.

 

"אז מה, שווה?", שאלה אחר כך וינטאג', כולה מוכנה לנער את הדדיים באווירת שאנטי. "בטח, הכי מעולה בעולם", עניתי במצב רוח נקמני. "את חייבת ללכת. רק אל תשכחי, צריך לאכול לפני הרבה שעועית".

 

עוד במדור: הצוות של "באפי" מתגנב אט אט בחזרה למסך, המחזמר החדש על חייו של ג'ון לנון ועוד - בגיליון "פנאי פלוס"