כמה עולה סרט כתום?

שקל אחד, זה המחיר ששילמה האמנית קרן שפילשר, שאספה מאות סרטים לעבודה חדשה שמציגה את המתנחלות ככלבות בולדוג. וגם: מה הקשר בין ההתנתקות לאליעזר והגזר (חוץ מהצבע)? עולם האמנות מתעורר

כמו במקרה של שר האוצר המתפטר, שתגובתו להתנתקות איחרה מאוד לבוא, אך הפציעה בסופו של דבר ממש עם רדת המחסום, גם בסצינת האמנות לא ממהרים להגיב לטראומה-הלאומית-בפוטנציה, שנכנסה בימים האחרונים להילוך גבוה. יש

יסוד סביר להניח שאת ההדים האמנותיים עוד נשמע וגם נראה, הכול לפי ממדי השבר המתהווה ומידת ההשפעה שתהיה (או לא) למראות הבכי והקינה.

 

האם הפינוי הזה ייתפש כעוד פארסה חולפת ומעוררת השראה אמנותית בשרשרת האירועים שהבית היהודי מעמיד לרשותנו, או כאירוע שישלח את אדוותיו לתוך התודעה הישראלית? האם החיבוקים של הקצינים את המתיישבים, שזוכים כבר עכשיו ללא מעט ציניות ("רוצה חיבוקי?"), יקבלו מקום גם בסרטי וידאו ארט, או ישמשו בעיקר כחומר בידי הסאטיריקנים? האם השימוש החוזר והמיידי כמעט בכל סמל יהודי וישראלי הביא לכך שכבר לא ניתן לסחוט מהם אפילו עוד טיפה אחת אחרונה של עיקרון או אידיאולוגיה? כך או כך, יש למה לצפות. בינתיים, כמו הקראווילות, רק כמה ניצנים בודדים נראו בארץ, ומשניים ראשונים מהם כבר אפשר להתרשם.

 

מוכרים בצומת

 

האמנית קרן שפילשר נשבתה בקסמם של הסרטים הכתומים, ולא, אל תטעו לרגע לחשוב שהיה לה קל להשיג אותם. דרך חתחתים עברה עליה לפני שזכתה בהם בדרך אל יצירתה "מתנתקות", המשתתפת בימים אלה בפרויקט האמנות "לא למכירה" בבית בנמל.

 

שפילשר שלשלה מתוך שללה הכתום בובות ממולאות, אותן ייצרה מנייר אריזה של שקי מלט. הבובות הללו, פניהן כפני הכלב וגופן שלדי, הן לא פחות מאשר כלבות בולדוג נרגנות החושפות את יחסה

 האמביוולנטי של שפילשר כלפי המתנחלות. מחד הן ניחנות באותם מאפיינים כלביים בולדוגיים רלוונטיים – נאמנות ודריכות של מי ששומר על הבית, ומן הצד האחר הן נתפשות בעיניה כחיות מחמד, כאימהות לילדים, הממלאות את תפקידן המסורתי כנשים.

 

"האמת היא שמשיכה אל הצבע הכתום יש לי מטבעי, אולי בשל העבר הג'ינג'י שלי", מספרת שפילשר, "כשהתחלתי לברר כיצד אוכל להשיג אותם בכמויות, התברר לי שזה או לנסות להגיע אל המפעל או פשוט לאסוף בצמתים. במשך כל הזמן זממתי איך להונות ילדות בחצאיות, ולהסביר להן שבכוונתי לחלק את הסרטים לתלמידים שלי ולחברים, אבל הג'ינס והגופייה שלי תמיד הסגירו שאין לי עשרים חברים מהמחנה הכתום, ולכן תמיד קיבלתי רק אחד, ואני כאמור רציתי סרטים בקילו.

 

"בסופו של דבר החלטתי לשחד את אנשי הצומת בשקלים (שקל לסרט), שאיתם יוכלו לפנק את עצמם במשקה קר. לאט לאט מצאתי את עצמי מנסה להוריד את המחיר לחצי שקל. סיפרתי שבצומת הקודם מכרו לי סרט בחצי שקל, אבל אז גיליתי שיש להם ווקי טוקי ושהם מאמתים את הסיפור שלי עם חבריהם. בקיצור, פתחתי ערוץ של סחר-מכר בסרטים כתומים. בואי נאמר שהיום יש לי עודף".

 

ובכל זאת, מה הרגשת כלפי הילדים האלה שעומדים מיוזעים בצמתים?

 

"האמת היא שהערצתי אותם על שבמקום לנצל את החופש ולחרופ, הם עומדים בצומת נחושים. לדעתי כל מה שקורה בצמתים זה אקט פרסומי שכדאי שיילמד בבתי ספר לפרסום. פשוט מדהים. ובכלל האידיאולוגיה הזו שלהם של למות בעד ארצנו, כמי שמאוד אוהבת תקשורת ומאוד מחוברת למה שקורה כאן, אני מאחלת הצלחה כזו לקסטרו לדוגמא".

 

למה דווקא בולדוג? 

 

"העבודה שלי נעשתה לפני הפינוי. הכול קרה מרחוק. הן נראו לי ככלבות תאבות חיים, אך עם זאת הראש שלהן לדעתי טמון באדמה, כמו בת יענה. הבחירה שלי בבולדוג נובעת מהערצה – מהנאמנות ומהשמירה על הבית. אבל הגוף שלהן רזה כמו גוף מת, כי אי אפשר להישאר. הרגו לכלב הנאמן את הגוף שהוא הבית".

 

קשה לך עכשיו להישאר צינית?

 

"היום התחושות שלי יותר 'ימניות'. אני ממש בכיתי. המראות של השוטרים עוקרים שער של ישוב או את המכולת השכונתית הזכירו לי את החומה שבניתי בתקופת האינתיפאדה. עכשיו, במהלך הפינוי, אני רואה באמת מה הם עוברים".  

 

אין כמוהו גזר

 

יוסי למל, המגדיר את עצמו על פי רוב כמי שעוסק בדרמטי ובהרואי (קו התפר, אמנסטי, אושוויץ), החליט להתייחס אל הזמן

הכתום בנימה הומוריסטית יותר. הוא הגה דגל משודרג, שבו הוחלף המגן דוד בכמה דמויות כחולות מושכות בגזר (מאליעזר). בשלב זה הדגל של למל לא מתנוסס על ראשי תרנים, אלא בעיקר על גבי חולצות טי שהוא מחלק לחברים.

 

הבחירה בקו המחויך הזה עוד לפני שהיו ידועות תוצאות המהלך, הייתה הימור לא טריוויאלי, שהרי רק לפני שבוע הבטיחו לנו נבואות הזעם עימות בסדר גודל היסטורי. בינתיים קשה לשפוט אם סיפור הילדים של למל לא מחוויר ליד הסיפור של ילדי המתנתקים, אך אפשר להתענג על הפטריוטיות הנוטפת מעבודתו של למל, ועל ההצלחה הבלתי מעורערת שלו להפקיע מידי ה"לאומיים" את הסמל שליווה אותם במשך שנים כה רבות, ושעליו ויתרו בהינף יד לטובת כמה סמרטוטים צבועים בכתום.

 

יוסי למל, הפעם אתה כמעט לבד. הרוב בינתיים דומם ופסיבי.

 

"לדעתי יש רבים שמה שקורה כאן נראה להם מובן מאליו, ולכן הם לא מתייחסים. יש גם כאלה שרואים בקבוצת האנשים הזו קומץ של מטורפים שעושים רעש, למרות שהמדיה ממש שיתפה איתם פעולה".

 

ומה אתה חושב על מה שקורה כאן?

 

"זה ממש מוזר. יש כאן מלכוד שבו אריק שרון מקיים את המשנה של השמאל, זה ממש פרדוקס – שרון מבצע את המצע השמאלי. אבל הדברים העקרוניים לא משתנים, וזהו צעד אחד בדרך קדימה. הגזר הוא חיובי ויהיה טוב".

 

ובעצם אתה מתכוון להגיד ש...? 

 

"שהמתנחלים הם כמו ילדים שמשחקים ומתרוצצים לפה ולשם, וסביבם מתנהל הקרנבל התקשורתי. בסופו של דבר הוצאת 'הגזר' היא פעולה חיובית ומבשרת טובות, והתכונה הרבה והמהומה שמסביב מעידה על כוחו של הרוב להוציא את המעט. אני מבקש לתת כאן נימה של הומור, לתפוש את הדברים בצורה של ילדים שמשחקים, הרי כל-כך חסר הומור בפוליטיקה".