"חלמתי להיות מעצב רכב"

יום אחד, מתישהו בגיל 31, החליט אמיר זייד לעזוב הכל וללכת ללמוד עיצוב רכב באיטליה. למה? כי מאז ומתמיד זה היה החלום שלו. ומי היה שותף לפרויקט הגמר שלו? יצרנית הרכב למבורגיני...

"תמיד אהבתי מכוניות. תמיד. בגיל ארבע כבר ידעתי את שמות כל המכוניות ברחוב. בגיל שבע קנו לי את המכונית הראשונה מאוסף המיניאטורות העצום שלי. בגיל 10 הייתה מחברת שיעורי תורה מלאה בציורי מכוניות. ככה אהבתי אותן. חלמתי עליהן, התגעגעתי להן. אבל הייתה לי בעיה אחת, לא פשוטה בכלל - בישראל, כפי שכולכם ודאי יודעים, אין הרבה מה לעשות עם אהבה כזו. התסכול היה גדול, ולא היה מוצא.

 

מסלול חיי, כמו אצל רובכם, עבר בתחנות הרגילות. בית ספר, תיכון, צבא, לימודים. מסלול עיצוב גרפי, שהיווה מבחינתי פשרה נחמדה לכמיהה האמיתית. זה עיצוב אמנם, וצריך להפעיל את הראש, יש אפילו מקום לקריאטיביות. אבל זו הייתה עדיין פשרה. לא הדבר עצמו. המשכתי לחלום על מכוניות. ללא הפסקה.

 

וכך המשכתי, בתחושה של חוסר הגשמה עצמית. עוד יום, ועוד יום, עד שברגע אחד נפלה החלטה - לקראת סוף העשור השני של חיי, בעוד אחד מאותם ימים של ישיבה אין-סופית מול מחשב, בעבודה משעממת, כשכל יום נראה בדיוק כמו קודמו, החלטתי שאני צריך שינוי בחיים. ואם זה לא יהיה עכשיו, זה לא יהיה אף פעם. החלטתי ללמוד עיצוב רכב.

הלמבורגיני של אמיר. ולמטה - ההשראה לפרויקט, למבורגיני אספדה

 

בירור קצר באינטרנט העלה מספר לא רב של בתי ספר שמתמחים בעיצוב רכב. העדפתי האישית היתה איטליה כמובן, בעיקר מכיוון שזה המקום, כך מבחינתי לפחות, בו המכונית אינה נחשבת רק לקופסת ליסינג, אלה לגורם מרכזי בתרבות כולה. ההחלטה נפלה.

 

בגיל 31, שלב חיים בו הזוג כבר לא ממש צעיר, חלק החיים "אחרי" חוסר הוודאות, נפרדנו אישתי ואנוכי מהמשפחות, מאלפא רומיאו אהובה, מהבית, מהחתולה. ארזנו חפצים ומצאנו עצמנו לאחר מספר שעות טיסה במילאנו, בירת האופנה, הקניות והעיצוב. וגם, המקום בו שוכן בית הספר Scuola Politecnica di Design, ובקיצור SPD.

 

המסלול בו בחרתי כולל לימודים לתואר "מאסטר", בשני סמסטרים. ואם תהיתם, אז כן, בחרתי ללמוד עיצוב תעשייתי במגמת רכב. תיק עבודות כבד ועשיר, סכום כסף לא מבוטל והופה, הצטרפתי ל-19 סטודנטים מכל העולם, מדרום אמריקה ועד דובאי. ממש כפר גלובלי קטן.

 

למבורגיני, הנה אני בא

 

כבר בפתיחת הלימודים הבנתי שאני במקום הנכון. הפרויקט הראשון נערך בשיתוף עם למבורגיני, לא פחות. ומה ביקשו מאיתנו לתכנן? מכונית תצוגה חדשה, קופה 2+2, מנוע 12 צילינדרים קדמי. בעצם, הרעיון היה לייצר גרסה מודרנית, מעין המשך רוחני ללמבורגיני אספדה משנות ה-70.

 

איך מתחילים? ובכן, כיום מושפעת השפה העיצובית של למבורגיני - עדיין - מהקונטש האלמותית. שזה אומר שימוש נרחב ונדיב במשטחים ישרים, חיתוך צורות גיאומטריות חדות, בעיקר משולשים. והכי חשוב, שמירה על ייחודיות. אחרי הכל, ללמבורגיני של היום יש פרופורציות שאין לשום דבר אחר על הכביש.

 

כרגיל, השלב הראשון בפרויקט הוא חיפוש מקורות השראה לעיצוב. אישית אני נמשך לדגמי קופה משנות ה-60 וה-70. מכוניות כמו סיטרואן SM, לנצ'יה פלמינה זגאטו, מזראטי גיבילי, מכוניות שנראות נפלא גם אחרי 30 שנה, ולדעתי משקפות נהדר את כל מה שנחוץ במכונית GT "אמיתית".

 

טוב, מה שנשאר זה רק לעצב

 

בעצם, זה לא כל-כך פשוט. בתחילה נראה היה לי שנפלתי למקום הלא נכון. מרבית הסטודנטים היו בעלי רקע אקדמי קודם בתחום הרכב, עם יכולת מעולה ובעיקר מוכחת. אצלי היה הרקע בעיקר שירבוט במחברות היסטוריה ותורה שבעל-פה. חוץ מזה, הלימודים עצמם היו בשפה האיטלקית. לא אתבכיין יותר מדי על הקושי שזה מייצר, רק אומר ש"שיחות מסדרון" עם המרצים בעלי השם, לא היו עניין של מה-בכך. ניחשתם נכון. מרביתם דוברי אנגלית בקושי.

 

העבודה של אמיר, הדמייה של תא הנוסעים

 

בתחילה היו אלה בעיקר שרטוטים ראשוניים, מאד חופשיים, מאד חלודים. אחד מ-100 נראה כמו משהו סביר שאפשר לפתח אותו. וכבר באותו שלב גיליתי כי

המנחים בבית הספר לא ממש עוזרים להבין מה טוב ומה לא. הפתרון היה אחד - החלטתי לעשות את מה שהכי נראה לי.

 

ומה שהכי נראה לי באותו רגע היה בניית מודל תלת-ממדי ממוחשב, בתוכנה שנקראת Alias. מדובר בתוכנת תלת-ממד אדירה, ממנה אפשר לפתח רעיון לכיוון ייצור. אלא שמה לעשות, וקשה מאד לשכנע את המכונה הזו, שנקראת מחשב, לבצע את מה שאתה באמת מתכוון אליו. לשמחתי, אחרי חודשים של מאבק הגענו להבנה מסוימת.

 

במקביל לעיצוב בעזרת המחשב, יצרתי מספר דגמים לבחינת העיצוב והפיתוח. זה החל מדגם ביחס של 1:10 בקצף, המשיך למודל חימר באותו יחס, ואילו למצגת הסופית נבנה דגם פוליאסטר ביחס של 1:5. כן, זה כבר ממש גדול.

 

התוצאה

 

קווי העיצוב שנבחרו לבסוף מסתמכים על יצירת פרופורציות עם מינימום סרחי עודף מלפנים ומאחור, מה שאומר גלגלים ממש בקצה המרכב. הקווים שבחרתי היו נקיים-קלאסיים, עם מכסה מנוע ארוך בסגנון מכוניות שרירים של שנות ה-70, פתחי יציאת אויר גדולים בצד הרכב, ומשטחים "שליליים" שמתחברים לכנף האחורית. קורת ה-A (אזור השמשה הקדמית) מגיעה במקרה שלי מאחורי משטח החלונות, ויוצרת כך צורת משולש ברור, יחד עם קורת C (החלק האחורי) שעוטפת חלון גג גדול בסגנון פרסה.

לוק דונקרוולקה (במרכז) בוחן את עבודות הגמר. מימין, אמיר זייד

 

ומסקנה אופטימית

 

המצגות הסופיות נחשפו בפני וולטר דה סילבה - ראש מחלקת העיצוב של קבוצת אודי (הכוללת את למבורגיני) ולוק דונקרוולקה - ראש מחלקת עיצוב למבורגיני, שבימים אלו עובר לסיאט.

 

ומה הם אמרו? העבודה שלי קיבלה ביקורות אוהדות מהצוות המקצועי של למבורגיני, הן מבחינה טכנית, הן מבחינה עיצובית. כך שמבחינתי, למרות שלא זכיתי להצעת עבודה מיידית, הרגשתי כי הצלחתי להגשים חלום ילדות קטן. הישג לא רע, אתם חייבים להודות, אפילו אם זה לא יהפוך מחר למקצוע מכניס... 

 

העבודות של חלק מעמיתיי ללימודים 

 

• בין העבודות הבולטות אפשר לציין את זו של אלכסדר סלוונין (איטליה), עם שילוב של קווים קלאסיים וחיתוכים מאד אופייניים, שימוש במשטחי סבכה מאד גדולים שמסתירים את יחידות התאורה מאחור.

 

• העבודה של ניקולס רפטיס (יוון) שכללה אופציה מרוככת ועגולה יחסית ללמבורגיני, עם מבנה כמעט סטיישני על-מנת להציע מרחב פנים משופר, בשילוב פרטי עיצוב גרפיים כהים יחסית ש"שוברים" את המעטפת.

 

 

• הגישה של פאביו מוביליו (איטליה). בניגוד לקודמיו, כאן יש עיצוב מאד אגרסיבי ומורכב, עם שילוב משטחים שונים וזוויות לרוב. החלק האחורי מאופיין בגלגלים חצי-חשופים ושלושה פתחי מפלט עצומים.

 

• העבודה של אדריאן גורינג (קנדה). גם היא כוחנית, ומאופיינת בפרופורציות אגרסיביות, עם שילוב אלמנטים ומשטחים בסגנון מטוס החמקן. כמו-כן ניתן להתרשם מיכולת האיור הממוחשב המרשימה שלו: