אופנה חדשה: טיול בתי קברות בישראל

הסלבריטאים הישראלים שמתו לאחרונה עשו טוב לרייטינג של בתי העלמין: הלהיט ההיסטרי החדש בענף הטיולים הוא סיורים בין מצבות. ילדים הולכים לבתי קברות במקום לקייטנות, מנחי הקבוצות לא עומדים בקצב. "נכון שזה לא מהנה כמו ארוחה טובה", אומר המדריך עופר רגב, "אבל המוות עושה את זה לאנשים"

לסבא התל-אביבי צבי כהן היה רעיון לבילוי מסעיר עם נכדיו בשבוע האחרון של החופש הגדול. יום הכיף שלו עם טל (10) ושי (8), התחיל בבית המשפט, המשיך בספריית "בית אריאלה" והסתיים לקינוח בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור. "כילד, הייתי בהלוויות של מאיר דיזנגוף וביאליק", הוא מספר. "עכשיו עלה על דעתי להראות לנכדים את ההיסטוריה".

 

תתפלאו, אבל טל ושי נראו די מרוצים. הם הביטו בעניין במצבות והאזינו לשיעור ההיסטוריה של סבא. אבל מתברר שהרעיון של כהן לא היה כל כך מקורי.

 בעולם גילו את ענף תיירות הקברים כבר מזמן, ואילו ישראל – שהסתפקה עד לאחרונה בעיקר בסיורים בקברי צדיקים – מצטרפת לטרנד באיחור. אבל כמו שכל דבר בארץ נעשה בגדול, כך הפכו גם סיורי בתי הקברות ללהיט הענק של השנה האחרונה. סלבריטאי ארצנו נוטים למות לאחרונה, ובהתאמה מתארגן זרם עלייה המוני לקבריהם באופן פרטי ואף בסיורים מאורגנים שעולים כמה עשרות שקלים לאדם. לא נתפלא אם גם המרצ'נדייז בדרך.

 

יעקב מרקל מדריך טיולי בתי קברות בטרומפלדור התל-אביבי ובנחלת יצחק כבר 20 שנים, אבל הוא מעולם לא חווה זרם מבקרים כמו בשנה האחרונה. "ברגע שקברו את אפרים קישון בטרומפלדור", הוא ספק מלין ספק נהנה, "כולם התנפלו". אפילו ארגון "חברה קדישא" מברך על הטרנד. "אנחנו מעודדים את הסיורים בטרומפלדור", מודה הדובר מנחם גישייד, "ואפילו משפצים את הקברים".

 

מרקל, שחיבר ספר על התמחותו בשם "הפנתאון של תל-אביב", לא מכבד כל בית קברות בנוכחותו המלומדת. "אני לא עושה קרית שאול, כי זה דבר ענק, וגם חולון גדול מדי ולא מעניין", הוא ממפה את הרייטינג של בתי העלמין. "בית הקברות של טרומפלדור מעניין, כי שם קבורים כל ראשי התנועה הציונית והסופרים המעניינים".

 

"זה חלק מגל הרטרו ששוטף אותנו", מנסה יוסי גולדברג, אף הוא מדריך קבוצות לבתי עלמין, להסביר את התופעה. גולדברג, רווק בן 35, הוא דוגמה קיצונית למי שלוקח את העבודה הביתה. הוא מספר שכשהוא פוגש בחורה חדשה, הוא ישר מציע לה סיור בבית קברות עם הקבוצה שלו. מרקל, מצדו, כבר התרגל לכך שהחבר'ה מכנים אותו נקרופיל.

 

עברתם חוויות מסעירות במהלך הסיורים?

 

מרקל: "קרה שגברת התעלפה לי, אבל מהחום, וקרה שמישהו נשען על

 אחת המצבות, המצבה התמוטטה, והאיש כמעט נפל לתוך הקבר. יש גם אנשים שמציעים לי לשכור חבר'ה עם סדינים לבנים, שיצוצו בין המצבות בעת סיורי הלילה".

 

הבאבא סאלי של השמאל

 

רוב בתי הקברות המתוירים שוכנים בצפון הארץ. ראשית ההתיישבות היתה בצפון, וכאן טמון ההסבר לריכוז המתים האטרקטיביים בעלי הערך ההיסטורי. אבל הטרנד פרח השנה בעיקר בזכות הסלבריטאים שהלכו לעולמם והעניקו לבתי קברות שונים ברחבי הארץ רכש חדש שהעלה את קרנם.

 

איתן בן-יוסף וזוגתו טלי בצלאל-שושני, בעלי חברת "דרך השיר", מדריכים טיולי בתי קברות לפי קונספט של שירים. עם מותו של אהוד מנור בחודש מאי השנה, הצטרף לרשימה שלהם גם בית העלמין של בנימינה. "יש יצר מציצנות שגורם לך לרצות לראות בעיניים את השם על המצבה ולגעת. אם לא לגעת בחי, אז לפחות לגעת במת", מסביר בן-יוסף את המשיכה לסיורים המורבידיים.

 

"אנשים נורא רוצים להתרפק על ראשית הציונות, כי זה נותן להם כוח לשרוד היום", מוסיפה בצלאל-שושני. "כשאת רואה את העלייה הראשונה והשנייה והשלישית וכמה שהם סבלו, את מרגישה שאת גם יכולה. תמיד קינאנו בערבים על כך שיש להם שורשים. אז פה, בבית הקברות, גם לנו יש שורש קבוע. בית הקברות של כנרת הוא הבאבא סאלי של השמאל הישראלי".

 

איך זה שאהוד מנור הפך את בית הקברות שלו למקום עלייה לרגל, ומאיר אריאל שקבור במשמרות לא?

 

בצלאל-שושני: "אהוד מנור קונצנזוס. ברמות האלו, אפילו להיות צביקה פיק זה לא מספיק". אז מאיר אריאל כנראה לא מספיק סלב במותו, אבל פטירתה של נעמי שמר יצרה פקק תנועה אדיר בבית הקברות של קבוצת כנרת. "באים בלי סוף", אומר אברהם כינרתי, מוותיקי כנרת, "טיולים מאורגנים באוטובוסים, גימלאים, תלמידי בתי ספר, אנשים שבאים במכוניות פרטיות, בטרמפים".

 

"זה נהיה טרנד ואנשים מתייחסים בשוויון נפש לעובדה, שבעצם מדובר

 בבית קברות", אומרת בצלאל-שושני. "לא מזמן ספרתי בבית הקברות של כנרת 15 קבוצות בו- זמנית. אי אפשר לעמוד בשום מקום, ומדריכים מסמנים אחד לשני: 'חכה, עוד חמש דקות אני מסיים'. המבקרים עצמם מנסים להוכיח לקבוצה שיש להם איזה קשר למת. כמעט כל אחד זורק משפט כמו 'היתה לי שכנה שהיתה בת דודה של סבתא שלו', או 'אח של אהוד נהרג בתעלה, ובאותו מקום היה בן דוד של אמא שלי, אבל לא קרה לו כלום'".

 

ארז קמה, מדריך טיולים ורכז אזור הצפון של החברה להגנת הטבע, מודה שמדובר בלהיט, אבל באופן אישי מאמין שסיור בבית קברות לא יכול לעמוד לבדו. "היו לי קבוצות שביקשו רק בתי קברות, אבל הסברתי להם שזה לא עובד. צריך הקשר. חייבים להיות קודם באתר כלשהו, ורק לסיים בבית הקברות. אני מודה שבהתחלה זה נשמע להם מוזר ונקרופילי, אבל כשהמורים הבינו שבית קברות הוא אמצעי מצוין ללמוד את ההיסטוריה, הם התחילו להגיע עם התלמידים".

 

גם משה חרמץ, בעברו מנהל בית ספר שדה "שער הגיא" והיום מדריך קבוצות, מסכים שהשינוי התחיל בבתי הספר. "אם לפני 15 שנה היינו מציעים סיור לקבוצת תלמידים, כולל בית קברות, היו אומרים לי: 'בית עלמין בטיול שנתי? מה הקשר? אנחנו לא ביום הזיכרון'. היום אין הרבה טיולים שנתיים בלי אלמנט של בית עלמין. אני לא אוהב שמדריכים מדברים על המתים כאילו הם גיבורי טלנובלה. צריך לעשות את העבודה עם המון רגישות וללא מניפולציה. אתה מדבר על בני אדם במדינה קטנה שכולם בה מכירים את כולם ולעולם אינך יודע את מי אתה מדריך. הרבה פעמים אנחנו מדריכים ולידנו מתקיימת הלוויה. המבוגרים בדרך כלל בסדר, אבל את הצעירים צריך לחנך לא להיכנס עם ווקמן ומסטיק".

 

ותודה לרבין

 

מלבד הטמעת משמעת במטיילים הסוררים, אוהבים המדריכים גם לנכס לעצמם גילויים של בתי קברות. כך המדריך עופר רגב, בעל אתר הטיולים "בסט גייד", טוען שהוא היה הראשון שגילה את קסמו של בית הקברות של נהלל. "רק אחר כך", הוא אומר, "אילן רמון נקבר שם".

 

רגב, שמדריך גם סיורי בתי קברות בתל-אביב, מספר שעד לפני כמה שנים,

 אנשים ממש התביישו להגיד שהם הולכים לטיולים כאלו. "לא רצו לחכות לי ליד השער, היו מפחדים. או שהם היו מצניעים בפני החברים שלהם את המטרה של הטיול".

 

לדעתו, המהפך ביחסם של הישראלים לבתי עלמין החל ברצח רבין. "רבין הביא המון אנשים להר הרצל", הוא אומר. "עד אז, אף אחד לא חשב להגיע לשם, אבל פתאום הם אמרו: הנה אבשלום פיינברג, הנה חנה סנש, דמויות שאתה מכיר מספרי היסטוריה ומשמות של רחובות. אנשים קלטו שיש פה עניין".

 

והעניין גדל לממדים מטורפים. אם בעבר רגב היה מוציא סיור אחת לחודש, היום הוא מטייל בבתי עלמין עם קבוצות אחת לשבוע. בעקבות טיול אחד הוא למד להיזהר בלשונו. "עמדתי על הקבר של משה דיין וסיפרתי לקבוצה שהוא היה איש מושחת ואיום. במקרה עמדה שם אחיינית שלו, שאמרה לי: 'איך אתה מדבר על דוד שלי?'"

 

אתם מוזמנים להרים גבה, אבל רגב מגדיר את הביקור בבית הקברות "פינוק". "נכון שזה לא מהנה כמו לאכול ארוחה טובה", הוא אומר, "אבל המוות עושה את זה לאנשים. באים בעיקר עשירים אשכנזים, שמחפשים ריגושים. כשעוזי חיטמן חי, אף אחד לא התרגש. אבל כשהוא מת, כולם הגיבו ב'וואו'. כמה הלכו לראות את אהוד מנור בהופעה? מה, באמת צריך לבוא לכנרת כדי להתחבר לנעמי שמר? תקנו דיסק. אבל להיות ליד המצבה נוגע יותר. אני, אגב, לא מציק למתים חדשים. לא ניצלתי את טרנד אהוד מנור, כי חשבתי שצריך לתת למשפחה קצת אוויר במקום להרוויח עליהם עוד כמה לירות. גם לא התאים לי לעמוד עם כולם על הקבר הטרי של נעמי שמר".

 

היא גנבה לרחל את התהילה בבית הקברות?

 

"לא, הן בונות זו את זו. רחל כתבה את 'שם הרי גולן', ונעמי שמר הלחינה. זו טלנובלה ערכית".

 

יש לך טיפים לסלבריטאי שרוצה שקברו יהפוך למוקד עלייה לרגל?

 

"תכיר בערכך האמיתי ולפי זה תחליט איפה להיקבר. בן גוריון יכול להיקבר בשדה בוקר, כי בכל מקרה היו באים אליו. משה שרת, שקבור בטרומפלדור, לא היה יכול להרשות את זה לעצמו".

 

לידיעת המטיילים: בתי הקברות ששווה לכם להכניס למסלול

 

• בית הקברות של קבוצת כנרת: ממש על שפת הכנרת שוכן בית העלמין המתוייר ביותר בישראל. כבר עשרות שנים עוצרים כאן תיירים כדי לשזוף את עיניהם בקבריהם של המשוררת רחל ושל אבות תנועת העבודה ברל כצנלסון, דב בורוכוב, נחמן סירקין ואברהם הרצפלד. בשנה האחרונה גבר זרם המבקרים עם הרכש החדש – המשוררת והמלחינה נעמי שמר, בת קבוצת כנרת.

 

• בית הקברות בתל-חי: יוסף טרומפלדור קבור כאן, באצבע הגליל, ליד פסל האריה השואג. בבית העלמין הזה תוכלו למצוא גם את קבריהם של אנשי "השומר", הארגון הצבאי היהודי הראשון בארץ ישראל המתחדשת.

 

• בית הקברות של נהלל: 120 שנים של היסטוריה ציונית מיוצגות בבית הקברות של נהלל, על גבעה הצופה לעמק יזרעאל. שני הקברים המעניינים ביותר הם קברו של משה דיין, שגדל בנהלל וביקש להיקבר בראש הגבעה (לא הרחק מקברו של אחיו, זוריק דיין, שנפל במלחמת השחרור), ושל האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון. מדריכי הטיולים טוענים כי כאן קבורים גם שני הלוחמים שעליהם כתבה נעמי שמר את שירה "אנחנו שנינו מאותו הכפר".

 

• בית הקברות של בנימינה: אחד מהיעדים המבוקשים החדשים השנה. מי קבור שם פרט לאהוד מנור? אף אחד לא ממש זוכר וזה גם לא ממש משנה – אהוד מנור לבדו מצעיד לשם אלפי מבקרים.

 

• בית הקברות הישן של חיפה: 30 שנה אחרי מותו של הזמר מייק ברנט, שהתאבד בקפיצה מהקומה השישית של ביתו בצרפת, עדיין משמש קברו מקום עליה לרגל. המעריצים, בני הנוער של שנות השבעים, הם היום בגיל העמידה – אבל עשרות מהם ממשיכים לפקוד את קברו של ברנט ביום הולדתו (הראשון בפברואר), ביום מותו (25 באפריל) ולמעשה בכל יום שמזדמן להם.

 

• בית הקברות הישן של תל-אביב: אם אתם מחפשים פיסת היסטוריה, בית העלמין התל-אביבי ברחוב טרומפלדור הוא המקום בשבילכם. ובאמת, איפה עוד תוכלו לראות את ביאליק לצידו של ארלוזרוב, שורה אחת לפני אחד העם, זלמן שניאור, מקס נורדאו, מאיר וצינה דיזנגוף, שאול טשרניחובסקי ויחיאל צ'לנוב, ושתי שורות לפני משה שרת, דב הוז (משדה דב) ואליהו גולומב? למרות שזהו בית הקברות הראשון של תל-אביב, נערכות בו עדיין הלוויות בודדות. כך, במרחק של כ-30 מטרים וכ-70 שנה מחיים נחמן ביאליק, נקבר כאן השנה הסופר אפרים קישון.

 

• בית הקברות בהר הרצל: מאות אלפי המבקרים המגיעים להר הירושלמי מדי שנה מתעניינים ברובם בשלושה קברים: קברו של בנימין זאב הרצל וקבריהם של יצחק ולאה רבין, הנמצאים בחלקת גדולי האומה לצדם של ראשי ממשלה, נשיאים וראשי ההסתדרות הציונית.

 

• בית הקברות העתיק בהר הזיתים: הסלבריטאי הגדול ביותר כאן הוא מנחם בגין, ראש הממשלה אשר חתם על הסכם השלום עם מצרים ונקבר לצד אשתו עליזה. יש לא מעט מטיילים שפוקדים את המקום רק בשבילו. מדרשת שדה-בוקר. על המצוק הצופה על המדבר במדרשת שדה-בוקר יש שני קברים בלבד: של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, ושל אשתו פולה. למרות זאת, האתר זוכה לפופולריות עצומה מצד מבקרים מקומיים וזרים, הבאים לצפות בקברו של מקים המדינה.