מה עושים? קוראים

אחרי חופשה ארוכה, אריאנה מלמד חוזרת. איזה ספרים היא קראה? סטלין, היטלר, תום שגב, אלונה פרנקל ועוד

תודה למתעניינים. הביטוח הלאומי החליט שלרגל מאורע משמח בחיי מגיעים לי ארבעה חודשי חופש, בין אם ארצה ובין אם לאו. מחאות לא הועילו, וכך, אחרי הרבה שנים, מצאתי לי זמן לקרוא רק מה שאני באמת רוצה. ממילא לא הבליחו רומנים חדשים ומופלאים, ועייפות מסויימת מדמויות בדיוניות ועלילותיהן הובילה אותי בשמחה גדולה לחמישה ספרים, שאני מאמינה שמגיע להם לחיות בספריות פרטיות הרבה אחרי שחיי המדף שלהם בחנויות יחלפו-יעברו. אם טרם יצא לכם, סתיו מהורהר וחורף קרב הם זמנים טובים להשקיע בהם חוטמים. אז הנה הם, בלי שום סדר היררכי.

 

סטלין, אדוורד רדזינסקי. ספרית מעריב.

 

זוהי ביוגרפיה ספוגה בחשבון אישי ומשפחתי ארוך, אבל כדאי להבין, לפני שמתחילים לקרוא, שכל מי שאיתרע מזלו לחיות תחת מגפיו של סטאלין, יש לו חשבון אישי עם פרח הכמורה המשופם מגרוזיה ואחד מגדולי הרוצחים בהיסטוריה האנושית: מבחינה מספרית גרידא, הוא כנראה אחראי ליותר רציחות של בני עמו-שלו מכל דיקטטור אחר שפסליו פיארו כיכרות במאה העשרים.

 

יש בנמצא כמה ביוגרפיות מצויינות של היטלר, אבל מצויינת של סטאלין עדיין לא קראתי. גם זאת הנוכחית תזכה ל"כמעט טוב מאד" בחלק מן הפרקים ובאחרים היא מפוטפטת מדי, כאילו ירד הביוגרף הזועם למחתרת של יודעי ח"ן וסיפר להם סיפור עסיסי א-לה מיכאל הר סגור. אז מה בכל זאת טוב בה? מה שכל כך טוב בשיחות של הר סגור, כמובן, וגם בשיעורים שלו (זכיתי ללמוד קצת): התחושה הברורה של הקורא שהוא חווה את ההיסטוריה בתלת מימד. שהסיפורים עסיסיים וחיים לעילא, מרגשים ומפחידים – בעיקר מפחידים, במקרה שלנו.

 

ומה רע? שההיסטוריה המדממת של רוסיה מתפרקת לביוגרף בין הידיים. יכולת האינטגרציה האינטלקטואלית נעדרת כאן לפעמים באורח קצת מביך, כאילו באמת נכתבו הדברים רק למי שצמא היה לגילוי הארכיונים הסמויים של המפלגה, ובכך רואה סוף פסוק. בעיני זו רק ההתחלה.

 

עוד עוול לא מבוטל שהביוגרף עושה לנושאו, הוא הרצון להשחירו כליל משחר נעוריו. כך, היחס שווה-הנפש לחיי אדם שלנין הנהיג אינו מטיל צל ענק על אופיו של לנין. לנין מוכרח להיות האיש הטוב בדרמה שרדזינסקי חש עצמו מחויב ליצור. האמת ההיסטורית, כרגיל, מורכבת בהרבה: גם המבנה הנפשי של השליט, נדמה לי, קצת יותר סבוך מזה המתואר כאן.

 

אז למה לקרוא? כי זו הביוגרפיה הכי טריה על המדף, כי היא מאפשרת תחילתה של התוודעות אינטימית אל התקופה, וגם כי רחשי ליבו של רדזינסקי מנשבים בזעף מבין העמודים, ולפעמים נעים מאד לכעוס יחד איתו.

 

איאן קרשו, היטלר.

 

לא להתייאש, עמודים 706-995 הם רק הערות השוליים. זהו החלק השני ביצירה מונומנטלית שמחלקת את חיי היטלר לשני חלקים בלתי שווים: עד 1936, והכרך הראון קרוי "היבריס", ומאז ועד הסוף בבונקר, בכרך הארוך שלפנינו שקורא לעצמו "נמסיס".

 

התיזה המרכזית של קרשו בכרך הראשון היתה, שהיטלר השכיל להקים סביבו חבורה של אנשי מעשה שידעו לכוון לדעתו של המנהיג גם אם זו לא הובעה בפניהם במפורש. הוא יצר בעצמו את האקלים שאיפשר לאלה להתפרע, וכך לא היה צורך בפקודות כתובות, וכך למשל לא תמצאו את פיסת הנייר שבה הוא מורה על ביצועו של הפתרון הסופי, מפני שב–1941 אחת כזאת כבר לא היתה נחוצה כלל. כולם ידעו מה תפקידם בדרמה ההיטלראית, כולם ידעו מה יקרה אם לא ימלאו את תפקידם: ההיפך הגמור מסטאלין. אפשר בהחלט להתווכח על תקפותה של התיזה, אבל צריך לומר שהביוגרפיה הזו היא ההפך הגמור מן הקודמת שהוזכרה כאן, כיוון שקרשו מצליח במקום שבו רדזינסקי נכשל לגמרי: תיאור והבהרה של תהליכים היסטוריים מורכבים.

 

היטלר, מפרש קרשו, הזמין על עצמו את הנמסיס מכוחה של משאלת המוות שלו. כיוון שעיצוב תפיסת עולמו התרחש אחר תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, הוא ראה בתבוסה הזאת את מקור כל הרוע שבחיי העם הגרמני. הוא נשבע שהיא לא תתרחש שוב. לקראת סוף שלטונו, הוא ידע שהיא עתידה להתרחש שוב, ולגבות קורבנות רבים יותר. מבחינתו ועל פי עולמו, מותר היה לו להכריח את הגרמנים כולם להקריב את עצמם במלחמה חסרת טעם, כי המוות ההירואי טוב מן הכניעה המבישה. וכל האחרים, שיילכו לעזאזל שהוא תכנן עבורם, בהיותם כה נחותים ממילא. הוא לא היה היחיד בהיסטוריה שחשב כך, רק המנהיג שגרם כך לאומה שלמה לשקוע בפולחן של כבוד ומוות.

 

הספר מצטיין בניתוחים חדים ומדוייקים של הריבוד ההיררכי בחברה הגרמנית, ביכולת לחבר בין פחדים עתיקים לבין ביורוקרטים חדשים, וביכולת סינתזה מרשימה ביותר של אלפי תעודות: גם אם חלק גדול מהן כבר היו מוכרות לחוקרים קודם לכן, קרשו גורם לקוראיו להבין שהם אינם שוחים שוב באותו ים אלא מתוודעים למקורות חדשים לגמרי, מוארים ומבוארים בדרך חדשה. לקרוא, וודאי שצריך לקרוא: להשלמת התמונה, אפשר להוסיף את ספרו המצויין של אנתוני ביוור, "נפילת ברלין 1945".

 

ילדה, אלונה פרנקל. הוצאת מפה.

 

ומה עם היחיד שנקלע שלא בטובתו לצומת היסטורי איום? מה יעשה? ומה יעשה היחיד הזה כשהוא ילדה שאינה מבינה דבר, שרק ברבות השנים השכילה להשלים את הפערים של חוסר הפשר? רבים ושונים הם ספרי הזכרונות שקראתי, של אנשים שהיו שם. מעולם לא קראתי אחד מצויין שכזה.

 

בדרך כלל, ניצולי טראומה קשה – וכל מי שהיה בשנים הרעות באירופה הוא בהכרח ניצול טראומה – יכולים לשרוד מבחינה נפשית רק כאשר הם מספרים לעצמם את הסיפור שוב ושוב. רבים מהם לא מספרים בקול רם. אחרים מספרים מתוך הסתייעות מובנת בנדבכים אידאולוגיים, שמעניקים לסיפור פשר: ראשית היה גן עדן של ילדות, אחר כך נשע קול טפיפותיה של החייה הנאצית בחצר, אחר כך היה רע עד מאוד, אחר כך ניצלנו ובנינו את ארץ ישראל לתפארת למען הדורות הבאים. הנדבכים הללו הופכים מסיפור לאומי כוללני ומנחם לילדי הגן לסיפורים אישיים מגובים במנגנוני הגנה חזקים מאוד. השבח לאל על המנגנונים המעניקים לניצולי שואה סיפור עם פשר ואוחזים בנפש שלא תתפזר, אבל ספרות טובה הם לא יוצרים. ספרות טובה ממשיכה לשאול שאלות על עצם המנגנונים הללו ועל תקפותם. ספרות טובה עוד יותר – משובחת ממש – מתעלמת כליל מקיומם.

 

בשני סיפורים שבמרכזם עומדים ילדים פגשתי את ההתעלמות הזאת: "ואלה תולדות" של אלזה מורנטה מפרק לחלוטין את מושג ה"היסטוריה" כפי שלמדנו להכירו כדי להתנחם ביצירה מאוחרת של רצפי אירועים בעלי קשר סיבתי הכרחי. מורנטה עושה זאת בכתיבה בדיונית-למחצה, ומציבה ילד אחד זעיר וחולה באמצע הדברים כדי שנוכל בכל רגע נתון להיווכח עד כמה אנחנו בעצמנו קטנים, חלשים ולא מבינים דבר וחצי דבר: אלונה פרנקל עשתה כאן מעשה ספרותי אמיץ בהרבה וקשה בהרבה: לבד, מעורטלת מהגנות, חזרה בספר הזה להיות הילדה שהיתה ערב מלחמת העולם השניה, בתוכה ואחריה – עד לעלייה לישראל.

 

אני מניחה שראשיתו של הספר הזה בהזדככות: מירוק הרבדים האידאולוגיים, שיבה אל לשון שהיתה פעם, ראייה של ההחלטות הגורליות של ההורים כפי שהיו בעת שהיו, ללא מבט נוסטלגי ורדרד. וכן, גם ראייה של עצמה ללא מבט שכזה: בשום מקום בספר אין הילדה שלמה להסתתר ולהפסיק לבכות מבקשת מאיתנו רחמים או חמלה. הללו נובעים מעצמם ומן המקום הנכון ביותר שאמן יכול לגרום להם: מכוח איכותה של היצירה.

 

במקום שלא ידעה דברים בילדותה, היא שותקת. במקום שהעולם הופך חסר פשר, תמצאו שורות קצוצות ומעט מאד מידע. וכן, יש תחושה ענקית, מובנה, של החמצה בגלל חוסר הידע: "אמות, ומחצית הדמעות לא בכיתי", היא כותבת לאור פערי הידע.

 

ובכל זאת, בכשרון סיפורי שמתעלם בחן מקונבנציות ומז'אנר, היא מאחה קרעים כל העת. לפעמים זה דיווח יבשושי על אסון גדול, לפעמים זה זכרון ארוך על אודות זוטות – ולעתים קרובות השילוב בין שניהם פשוט גאוני, מפני שהדברים נתקעים במוח והקורא אינו יכול להיפרד משלל המראות המרהיבים שהיא מציירת עבורו במלים. זהו הספר הטוב ביותר שקראתי השנה. אני רוצה לשלוח מכאן, באיחור, ברכות וזרי תודה לאלונה פרנקל – לא בגלל פרס ספיר. נחמד לקבל את פרס ספיר, אבל לכתוב ספר שכזה – זה נפלא. הייתי רוצה לראות אותו בחלונות ראווה של חנויות ספרים ברחבי אירופה, ומהר, כדי שכולם יידעו עד כמה הוא מצויין.

 

1967, הארץ שינתה את פניה. תום שגב. כתר.

 

והנה זכרון אחד מני רבים שייחרת מכאן: אוקטובר 1967, הסתיו שאחרי שינוי הפנים. משה דיין מצטרף למארב של חולייה בעמק הירדן, שלושה מסתננים הרוגים, שלוש גוויות, כבר לידו. והוא, מה הוא עושה? חושב על האוויר הקריר והפתוח, חושב על ירושלים. קוים לדמותו של כובש, קווים לדמותה הקולקטיבית של החברה הישראלית בשנה הכי מטורפת והכי חשובה בתולדותיה.

 

מי שמכיר את "המיליון השביעי" ואת שאר יצירתו הדוקומנטרית של שגב, לא הופתע לגלות כאן מלאכת תצריף מונומנטאלית של אנקדוטות, תככים פוליטיים, אינטרסים בינלאומיים, סיפורים פרטיים קטנים – החומרים שמהם בונה תום שגב את פני הארץ לפני ואחרי הכיבוש. לגמרי בצדק לא כתב ספר על מלחמת ששת הימים. בפרספקטיבה של 38 שנות כיבוש, המלחמה היא הסיפור הכי קטן כאן. היום שאחרי, היום הארוך ביותר בתולדותינו, היום שנמשך עד לעצם קריאת השורות האלה, טעון הסבר לא מתחיל ולא נגמר במלחמת בזק ובנצחון מרהיב.

 

מעבר להיזכרות, מעבר לכרונולוגיה של מה היה וכיצד נהייה כך, שוכנת על הספר הזה הידיעה הוודאית שנעשתה כאן טעות היסטורית איומה במימדיה – אבל שגב לא דוחף את הרובד האידאולוגי הזה לגרונו של הקורא. הוא מניח לו להבין לבד: רובנו כבר הבנו, חלקית. הספר בפירוש לא מייעד את עצמו לחובבי צמתים מוצפים בכתום, אלא לקוראים מכל קשת הצבעים האחרים. כמו בספריו הקודמים, גם כאן שגב מתגלה כאמן מוזאיקה ציני וחכם שמחזיק היטב את התמונה הגדולה מבלי ללכת לאיבוד בין מרכיביה. לא רק שווה קריאה, אלא גם הכרחי – אם 1967 עדיין מדאיגה אתכם ב–2005.

 

ה'תרפ"ז, כלבו לתלמיד. מהדורת פקסימיליה, עם עובד.

 

קניתם יומן לטף התחזה כבר לנוער? בדקתם מה יש בפנים? עלעלתם ונגעלתם? חיפשתי יומן נאה לעלמה צעירה בת 10, ומצאתי מותגונים צעקניים שיש בהם שלל עצות רומנטיות לפעוטות ומיני ג'יפה ובדיחות גסות למכביר, ואז צדה עיני את הדבר הקטן הזה שהצטנע בפינה, ונמלאתי שמחה: לא מפני שאני חושבת, חלילה, שהוא מתאים לזמננו ומקומנו, אלא מפני שמישהו טרח ויצר מהדורה כזאת, כדי להבהיר את ההבדלים שבין הדורות.

 

"כלבו לתלמיד" ראה אור ב–1926 בפריז, לפני 79 שנה. אבל הוצאת "הספר" שכנה בלונדון, ואולי משום כך הוא מתהדר בשני צילומים בשחור לבן: ראשית הרצל, שנית בלפור. הקורא הצעיר ימצא בה, כך מבטיחים בראשית הדברים, "ענייינים שונים לבדח דעתו ומקום לרשימות פרטיות ותמונות אישים מן החביבים עליו ביותר".

 

המקבילה העתיקה של בריטני ספירס? לא ולא, כי אם הרמאן כהן, אנרי ברגסון, אלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד! יש גם אליעזר בן יהודה, אברהם מאפו ופרץ סמולנסקין ועוד! אם הללו בידחו את דעת התלמיד אז, אין לדעת בוודאות: מכל מקום, בצד לוחות לוגריתמים וקיצור תולדות האמנות האירופית, לפני ואחרי נתונים על מספרי היהודים בעולם ועל אחוזי התרכובת במיני מזונות (73 אחוזי פחמימים, כך במקור, בסולת חיטים!) יכול היה התלמיד להתבדח בהטיית פעלים בצרפתית, לימוד מלים בגרמנית, שינון ההגייה הספרדית הראויה בשפה העברית המתחדשת והתבוננות מעריצה בדיוקנו של הקולונל פאטרסון.

 

יש גם נימוסים והליכות. וזאת לדעת: "לא יפה להוציא עצמות דגים מפיך. אל תתרשל ותסיר את העצמות במזלג בטרם תגיש את החתיכה אל הפה". ובאכילן לפתן "קומפוט", אסור לירוק את הגרעינים על הכפית. וחשוב מכל: "בשום אופן אל תכניס את הסכין לתוך פיך, גם לא לאכילת גבינה, אף אם תראה שאנגלים מנוסים במנהגי סעודה עושים זאת", וככה, רבותי, בא לציון גואל

מותק של ספר: התהיות על עומק הפערים בין שם לכאן ואז ועתה ממשיכות לנקר: האם היו ילדים בגיל הבראנץ מסוגלים להבין את העולם של 1926 לו נקלעו אליו? האם היו יכולים "להתבדח" בו? ולהיפך? גם בלי התהיות, זו פנינה חמודה מאוד לחובבי הנוסטלגיה באשר הם – ויש בונוס מקסים: שפת הדגלים (סמאפור) של צופי ארץ ישראל! וחידות! וטריקים לזכירת מועדי החגים ועוד ועוד – לחובבי הנוסטלגיה שהם גם חנונים בנשמתם, תהייה כאן עדנה של ממש.