חוק התשוקה

בקולנוע של וונג קאר וואי מתאהבים רק פעם אחת. גם ב-"2046", סרטו החדש, המהורהר והרגיש, הגיבורים מחפשים את מה שלעולם לא ישוב

בסיום הסרט "מצב רוח לאהבה" (2000), יצירתו הקודמת והמופלאה של הבמאי וונג קאר וואי, אנו עוקבים אחר דמותו של צ'או מו-וואן (טוני לונג) המהלכת בנבכיה של קמבודיה - באתריה המקודשים של אנגקור וואט ליתר דיוק - ולוחשת לאחד החורים הפעורים בחומותיה את סודה ואת מאווייה הכמוסים והכואבים ביותר. וונג לא מאפשר לנו לשמוע את צפונות ליבו של צ'או. ברם, כולנו יכולים לנחש. אלו הם הקולות החרישיים של מי שחווה אותו טעם מריר, ובה בעת מתוק, של תשוקה

שמעולם לא מומשה.

 

ב"מצב רוח לאהבה", שתי דמויות, צ'או ושכנתו, סו לי-זאן צ'אן (מגי צ'ונג המפעימה), מגלות כי הן נבגדות על-ידי בני זוגן, ועד מהרה מוצאות עצמן מובלות בידי גורל המלווה בפריטתם של כלי מיתר רומנטיים ליקום אינטימי שבו הזמן עצר מלכת והמרחב משורטט בהתאם לתחושות הלב. אך מה לעשות, שהמציאות (זו הפוליטית וזו האישית), המתנהלת על-פי חוק שונה מזה של התשוקה, אינה מאפשרת להן לממש את אהבתן, וכל שנותר לצ'או לעשות הוא להצמיד את פיו לחור (מהלך ארכיטקטוני הנושא קונוטציות מיניות מובהקות) ולבטא את הבלתי ניתן לביטוי ולהגשמה.

 

ב"2046", עבודתו החדשה, המאתגרת והמורכבת ביותר עד כה, וונג קאר וואי מציג בפתיחה אותו החור עמוס סודות, ומכאן שהוא מזמין את הצופה למחול הרגשות של גיבור יצירתו הקודמת. הבקיע מקבל כאן מספר סידורי, 2046, שטומן בחובו את הפתרון לחידותיו הרבות והקסומות של הסרט (שלא מתבהר לחלוטין גם בסיומו). ראשית, ב"מצב רוח לאהבה", 2046 הוא מספר החדר שבו צ'או ושכנתו נפגשו לכתוב את סדרת סיפורי אמנויות הלחימה ואגב כך התאהבו. 2046 הוא מספר החדר שבו מתגוררות שכנותיו החדשות בסרט "2046". זהו גם התאריך שבו יציינו 50 שנה לחזרתה של הונג קונג לשלטון סיני ועמו תסתיים ההבטחה לשמר את אופיה המדיני והכלכלי של הונג קונג, המעוגן בכיתוב הנודע "מדינה אחת, שתי שיטות". אם לא די בכך הרי ש"2046" הוא השם המקבץ את סיפורי המד''ב שצ'או כותב למען פרנסתו, וחשוב מכל, "2046" הוא גם שמה של יצירתו האחרונה של וונג קאר וואי. למי שייך החור אם כן? לדמות בסרט? למדינה בעלת ההיסטוריה המיוחדת הזו? ואולי בכלל ליוצר ולצופיו המהורהרים?

 

 

מבלבל? בהחלט. אך זו הייתה דרכו של הבמאי למן הרגע שזנח את הסוגה המדממת, הידועה בשם, "Heroic Bloodshed" שבה ביים רק סרט אחד, "As Tears Go By", והחל להתחקות אחר הנושא האהוב עליו - התשוקה המודחקת. ואמנם, בכל יצירותיו הבאות ("Days of Being Wild" למשל), החיכוך בין המציאות הפוליטית (שבדרך-כלל מקבלת ביטוי אליגורי) והבין-אישית ובין היקום האינטימי הפרטי שהדמויות מבקשות ליצור עבור עצמן, מייצר מבוך סבוך במיוחד. יש מי שאמר שהקולנוע של וונג מבקש לחדור למקום שבו מרבית האנשים מפסיקים את התקשורת שלהם עם העולם החיצוני, הווה אומר, שדה הפנטזיות והרגשות הסוערים, ולהציב את מצלמתו דווקא שם. עבור וונג קאר וואי כל אדם הוא יקום מלא בפני עצמו, אך לא במובן הנדוש של ההגדרה, כי אם בבחירתו להציג את כל גיבוריו כיישויות הנשלטות בראש ובראשונה בידי חוקי התשוקה שלהן, ורק אחר-כך לעקוב אחר ניסיונותיהן לתור אחר אותו מצב חמקמק ואולי אפילו בלתי אפשרי שנוסח בכותרת סרטו המרטיט משנת 1997: "Happy Together", קרי, מאושרים יחדיו.

 

ככל שהשנים נוקפות, האפשרות להגשים את התשוקה בקולנוע של וונג קאר וואי הולכת ומתרחקת מגיבוריה ומכאן שגם הבריחה שלהן אל עבר מחוזות הדמיון הופכת למעשה יומיומי.

 

אהבה אחת ודי

 

ב"2046" אנו עוקבים אחר מערכות היחסים השונות שצ'או מנהל עם מספר נשים. אך בניגוד למתרחש ב"במצב רוח לאהבה", שם דמותה של סו הייתה סובייקט לכל דבר ולפיכך הותירה בו את אותותיה, הנשים של "2046", הן לא יותר מווריאנטים על נושא האישה, אובייקטים מזדמנים, שאינן מצליחות לגאול את נשמתו המיוסרת של צ'או מאותה צלקת בת

ארבע ספרות. חלקן מספקות אותו מינית. יש שמנפקות לו תרחישים שמזכירים ומהדהדים את התקופה הנפלאה ההיא (אלו הרגעים שבהם הסרט מתכתב עם "מצב רוח לאהבה") ויש את אלו שאפילו נראות, נשמעות ונושאות את אותו שם של מושא האהבה שחמק מבין אצבעותיו. אולם, אף אחת לא יכולה למלא את מקומה של סו. את הפתרון למועקה מוצא צ'או, בדומה לאמנים רבים (ויש להניח שגם וונג קאר וואי), ביצירה, בכתיבתה של סדרת סיפורי המד''ב, "2046", ספרות זולה אירוטית, שמאפשרת לו לבקר מחדש בזכרונותיו מן העבר וההווה.

 

"2046", כפי שאומרת דמותו של צ'או בסרט, הוא זמן וחלל שבו שום דבר איננו משתנה. מרחב שבו שום דבר לא אובד ולכן כל דבר יכול להימצא. תרצו, כספת לכל מה שדוכא, נחסם, הודחק ונשלל במרוצת השנים. אך מה שלכאורה נשמע רומנטי ומתוק מתחוור כמלנכולי עד מהרה. גיבור סיפוריו של צ'או מדווח באוזנינו כי "יש אנשים שעוזבים בקלות את 2046, יש כאלה שקשה להם ויש את אלה שלעולם לא עוזבים", ובכך הסרט ממסגר את צ'או, ובאופן ברור גם את היוצר, כמי שנמנים על הזן האחרון. אלה שמבקשים לחיות לנצח בקפסולה נוגה של זכרונות אבודים.

 

את הביטוי המובהק לכך תמצאו במלאכת המשחק עתירת הניואנסים של טוני לונג. זהו לא צ'או האבירי והרגיש של "מצב רוח לאהבה", כי אם צ'או אחר לחלוטין. כזה שצימח שפם ועמו גם אישיות חדשה לחלוטין: צינית. קשה, אכזרית וזחוחה.

ישנו מספר מועט של מקרים שבהם ניתן לחזות ברגש המתגנב ללבו של צ'או. אחד הרגעים האלה, והמופלא שבהם, הוא זה שבו צ'או מבקש לעזור לבתו של בעל הבית השמרן להתאחד עם אהובה היפני. צ'או מתחיל לפתח רגשות כלפיה, אך כמי שיודע שליבה לעולם לא יהיה שייך לו הוא מחליט לגרום לה להתקשר בערב חג המולד לחברה הרחוק. הוא מביט עליה מבעד לחלון החנות, מתופף באצבעותיו על השמשה כמי שמקשיב למוזיקה הנעימה והחמימה שמתנגנת בפס הקול ומאפשר לחיוכו לברוח לראשונה. זהו חיוך של כניעה מרה אך גם של נצחון מתוק. של מי שאינו יכול לקחת עוד חלק במשחק החיים, אך יש באפשרותו ללוותו באותה תשוקה כמעט. בקולנוע של וונג קאר וואי, מתברר, מתאהבים רק פעם אחת.

 

אין ספק כי במבט העדין הזה והאופן שבו הבמאי מבקש למסגרו - מבט של צופה מן הצד שאף יש באפשרותו לשמוע את המוזיקה החיצונית בסרט - נחשף לראשונה גם מקור הגאולה והישועה היחיד עבור הגיבור הנואש, כמו גם זה של וונג קאר וואי, והוא הדאגה הכנה לגורל דמויותיו, ובמילים אחרות, ליצירתו שלו. לחיות בעד יצירה. ליצור בעד תשוקה.