מוצרט יקירי, אתה שם בשמיים אולי לא יודע, אבל בפתיחת הפסטיבל הבינלאומי החדש בירושלים עשו לך חגיגה מהממת. הפסנתרנים דניאל בארנבוים ולאנג לאנג ניגנו את הסונטה האלוהית שלך לשני פסנתרים. לכתוב שהם ניגנו בסגנון משגע – אז כתבתי. להגיד שהם ניגנו אותך בלי סוכרזית וללא קצפת – אז אמרתי. אבל הכל היה למעלה מזה. מוצרט יקירי, היית צריך לשמוע איך הבארנבוים הזה ירד אל תוך עומק ההבעה, ומתוך העומק הזה הוא מעלה את כל מחוזות הרגש שלנו: כל היגון, הצער והכאב שיש בחיים, לצד תחושת האופטימיות, החיוך והתקווה. זה היה האוורסט של הרוחניות. מדהים.
"מבקר מוזיקה משול לאדם שמצפה לנס", אמר פעם ג'ורג' ברנרד שו. הפעם אכן קרה הנס. אמדאוס יקירי, היית צריך לשמוע כיצד לאנג, הסיני הצעיר, נושם אותך. חי אותך. ואילו דמיון ורגישות יש לו בנגינה. ה"ילד" פשוט יודע לשיר בפסנתר. הו, כמה היית אוהב אותו.
והיו גם שני הישראלים, הכנר המעודן ניקולאי זנדר והצ'לן המרגש קיריל זלוטניקוב, שהגישו יחד עם בארנבוים שתיים משלישיות הפסנתר שלך. הם הפכו זאת להרפתקה מופלאה בצליל. בסגנון. בזרימה של המוזיקה. "החיים אינם מה שהיית, אלא מה שאתה זוכר, והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם", כתב הסופר גבריאל גרסיה מארקס. הדברים המופלאים שעשו בארנבוים ולאנג בסונטה שלך תמיד יישמרו אצלי בזיכרון. כאן אני מסיים, אמדאוס יקירי, בהכנעה ובהרכנת ראש.