הלכתי לאכול אצל דודה. לא שלי, אלא המסעדה. כך היא באמת נקראת. מין משחק מלים שובב עם המסעדה המפורסמת יותר - זו הירושלמית הנקראת "אמא". למגינת לבי, את שתיהן כבר איבדתי: את אמי מנוחתה עדן, ואת דודתי שאני מקווה שהיא נמצאת לידה. כך שלא משנה היכן אסעד, אצל הדודה או אצל אמא - זה לא יקרה לעולם. המסעדה שוכנת במבנה יפהפה ולו חצר אחורית רחבת ידיים טובלת בעצים נישאים. לשם תבקשו שיובילו אתכם. תשתדלו להגיע בין הערביים, השילוב של אורות המסעדה שמותזים אל החצר עם אור הנרות הרך שעל השולחנות - רומנטי מאין כמוהו.
במיוחד עקב כך אתם תרגישו שהשולחנות החשופים שלידם יושיבו אתכם יתביישו מאוד במערומיהם. הניגוד המשווע בין הכוונות הטובות לתוצאות - ילווה אותנו גם בהמשך.
סקרנו את התפריט ונחתנו נחיתה רכה. מסעדת דודה היא דודה אמיתית. אין לה שום קשר לרוח האוונגרד שפשתה לה במקומותינו. מדובר באוכל ביתי, לסוגיו השונים, מנות ביתיות ירושלמיות. כאלה שהיית יכול להריח במחזה "בוסתן ספרדי" אם רק היו מבשלים שם על הבמה. כדרכם של ירושלמים מתחזים הזמנו מרק קובה חמוסטא (24 שקל). ההוא האותנטי מבושל על פתיליות משך שעות, סופח לתוכו את חמיצות עלי הסלק ושאר הירקות, עד שהוא מקבל גוון ורדרד. כאן הצבע השולט היה אדום. דהיינו: מישהו קיצר את הדרך וערבב פנימה מנה גדושה מדי של עגבניות. מילוי הקובה היה חסר את העדינות הקינמונית שנתקלנו בה בעבר.
סובבנו את הראש הצידה ונהנינו מהבריזה ששטפה את המקום. יד ימין של המלצרית האדיבה החליקה קלות מולנו את ממולאי הבית (22 שקל לחצי פלטה) - וראו זה פלא, איש לא נפקד. ניתן היה למצוא כמעט את כל פרי האדמה, ממולא עד להתפקע. דגמנו מהם את החציל ורוד הלחיים, הבצל ועלי הגפן. הטריות של המוצרים ניכרת ומוערכת, אך הגוון של הטעמים לא היה יותר מבסדר.
בינתיים גם היונה הפכה להיות ורודת לחיים (נעשה לה קר, אך בנשיות מופגנת היא כיבדה את היושב מולה ולא ביקשה לעבור פנימה) וביקשה להתחמם עם "תבשיל בשר עם במיה ומשמש מיובש" (53). המנה היתה גדושה, טובה - אך שוב לא עברו ריגושים קולינריים כלשהם אל קדמת הלשון. אותה אווירה ליוותה את דג המוסר "בסגנון מרוקאי" שהזמנתי (68). שוב הפרודוקטים טריים, השילוב מעניין מאוד (גרגרי חומוס, גזר ותפוח אדמה ברוטב עגבניות), אך משהו היה מאוד לא בוגר במנות. מין אווירה של חוסר יד מסיימת. קינחנו בבסבוסה (24), עוגת סולת עם נגיעות תפוזיות בליווי קרם לואיזה (חלב סויה + תמצית לואיזה). נהנינו ממנה.
המלצה ליזמים, שאנו בסך הכל חפצים בהצלחתם - תבשילים צריכים לשבת מחובקים בסיר קצת יותר שעות כדי להפיק מהם את מה שהתכוונו כשתכננו את המנה. גם אם השף עוזב בצהריים - שיטת החצי בישול היא נכונה עניינית - אך לא קולינרית. אך בינתיים, עת הערב ירד, ראינו שהמסעדה מתמלאת בזוגות ובמשפחות רבות - וביניהן אף לא דודה אחת שלי.
כך או כך, דודה היא מסעדה נעימה. לחובבי הז'אנר של ביקור אצל הדודה בלי להיות אצל הדודה באמת, מסעדת דודה היא תחליף לא רע. שבוע טוב.