זה ליד

שירי מימון יכולה להיות מלכת גרוב סקסית, אבל אלבום הבכורה הבינוני שלה, לוקח אותה ליותר מדי כיוונים אחרים

מושקע, מכובד, מקצועי - לא מביך, אבל גם לא מרשים במיוחד, כזהו אלבום הבכורה של שירי מימון - הנושא את שמה. מימון מוכיחה באלבום שהיא זמרת של ממש, עם פוטנציאל לא מבוטל, ולא רק סלב לרגע, אבל לפחות בינתיים - הכשרון שלה לא מספיק כדי להנפיק אלבום משמעותי באמת, לא כשהוא מנותב באגרסיביות למיינסטרים הממוסחר.

 

בצד החיובי של העסק - 11 שירים יש באלבום פלוס רצועת בונוס אחת, ואף אחד מהם לא נוראי. 5-6 שירים יכולים

להשתלב בשקט בפלייליסטים של תחנות הרדיו - וגם מי שלא נמנה על מעריציה של מימון יוכל להאזין להם מבלי לשלוח יד עצבנית לעבר הסקאלה. גם שאר השירים שומרים על רמה סבירה יחסית, בסאונד, בלחנים ובטקסטים. מצד שני, אין פה אפילו שיר אחד טוב באמת - כזה שישרוד גם עוד כמה שנים ויחרוג מעבר לתפקיד של להיט לרגע.

 

הבעיה העיקרית של האלבום נעוצה בניסיון הבולט שלו לפנות לקהלים שונים - מילדים מעריצי "כוכב נולד", דרך מתבגרות רגשניות ועד לצעירים עירונים ומתוחכמים יותר. כצעד שיווקי זה מהלך הגיוני ויש להניח שהוא גם יצליח, והאלבום יימכר היטב, אבל מהבחינה המוזיקלית הטהורה מדובר ביומרה שגויה. מימון, בשלב הזה של חייה, היא עדיין מבצעת מוגבלת מאוד ונשמעת במיטבה רק בז'אנר אחד - אר.אן.בי קצבי, סקסי, נוטף גרוביות.

 

סקס אחר

 

שני שירים בולטים לטובה באלבום: "עד שתבין אותי" ו"תברח" - ובשניהם מלוהקת מימון לתפקיד הטבעי שלה, כתשובה מקומית לביונסה או קליס. מימון משדרת סקסיות נדירה במחוזותינו המיובשים, יושבת מצוין על הקצב הגרובי - וממלאת בהצלחה את המשבצת הכה חסרה בנוף הישראלי של הפופ-דאנס עם הנטייה השחורה (ואל תזכירו אפילו את מיכל אמדורסקי). גם השירים הללו רחוקים מלהיות מושלמים ונדמה שמישהו חשש לקחת אותם עד הסוף. הבאסים לא מספיק שמנוניים, הגרוב קצת שטוח והסאונד רחוק מלהיות מחרמן, אבל בסך הכל, הכיוון בשני השירים האלה נכון עבור מימון, מה שקשה להגיד על רוב האלבום (חלק מהשירים, "לאן שלא תלכי" למשל, מתקרבים לכך, אבל לא מספיק).

  

משום מה, במקום לייצר אלבום שלם שמבוסס על הז'אנר הכי מצליח בשנים האחרונות בעולם, בחרו ב"הליקון" להדביק למימון שורת בלדות סטנדרטיות, מירי מסיקה סטייל. כשמימון מבצעת אותן, היא נשמעת פתאום שוב כמו בוגרת "כוכב נולד", כלומר, זמרת מתחילה, מוכשרת, אבל כזו שעדיין חסרה בשלות ועומק. כך למשל "לקולך", מהשירים היותר סבירים באלבום, מתבזבז על ביצוע חסר רגישות ועדינות - וזו אגב הבעיה המרכזית של מימון, שנוטה, סטייל נינט ב"ים של דמעות", לצווח בקול גדול לעתים קרובות ולהשתמש בזעקה כדי לכפר על המחסור בנשמה אמיתית, כזו שהיא תוצר של ניסיון חיים משמעותי יותר. 

 

בעיה נוספת באלבום היא ריבוי המשתתפים בו, לא רק ברשימת הכותבים, אלא גם בהפקה. במקום לעשות את הצעד ההגיוני ולתת למומי לוי, איש שאמון על הז'אנר, להפיק את כל האלבום, ולבחור שניים-שלושה כותבים, תוכלו למצוא פה ערב רב של יוצרים ומפיקים. נכון שבסך הכל הם עושים עבודה סבירה (אם כי לא כזו שמשתווה לאלבומים המובחרים באמת שיוצאים בחו"ל), ובכל זאת - התוצאה היא תחושה של פיזור וחוסר מיקוד. למימון אין עדיין אישיות מוזיקלית עצמאית מסדר גודל כזה שיכולה לחבר כל כך הרבה כיוונים שונים לזהות אחת מגובשת. נכון שאין בארץ כותבים בסדר הגודל של דיאנג'לו נגיד, ובכל זאת, הייתי מעדיף לשמוע את מימון מבצעת שירים של סאבלימינל למשל ולא של רמי קליינשטיין.

 

בשורה התחתונה: אין לי ספק שמעריציה של מימון יהנו מהאלבום, ושהרדיו יתנפל עליו בהתלהבות. אבל אם מימון רוצה לקדם את הקריירה שלה למקום משמעותי באמת, היא צריכה לעצור רגע את המירוץ אל התהילה, להקשיב פחות לעצות של אינטרסנטים, ויותר לבטן. נדמה לי שאם היא תעשה את זה, נוכל להגיד בעוד כמה שנים, שלא רק כוכבת נולדה לנו, אלא גם זמרת של ממש.