אותה אהבה, כמעט

"בָלי ואורי גדלו כמו בשירים. בחורף הם היו יושבים בסלון של משפחת רפאלי ורואים טלוויזיה. סטיב אוסטין, אֶ מן ברלי אלייב. בקיץ הם היו יושבים בסלון של משפחת רפאלי ורואים טלוויזיה. זהו זה ולא אחרת. מים סוף עד ים כנרת". קטע מתוך "אותה האהבה, כמעט" מאת מירי רוזובסקי, שרואה אור בימים אלה

בָלי ושלומקיצ נהיו חברות ביומולדת שש-עשרה של בָלי. החברות בין נעמה ובָלי התחילה בגיל שבע-עשרה. החברות בין שלומקיצ ונעמה (והתהוותה הרשמית של השלישייה) התחילה באמת רק בלילה ההוא, שבו שלומקיצ ברחה ממחנה שמונים, וזה היה בגיל תשע-עשרה. אבל אורי ובָלי נהיו חברים כבר ביום הראשון של גן אורה, כשאורה, הגננת, הושיבה אותם זה ליד זה במפגש הראשון, שאז עוד קראו לו ריכוז.

 

למחרת בָלי חזרה הביתה ואמרה לאמא שלה, יש ילד אחד בגן, אני רוצה להיות חברה שלו, אני רוצה שהוא יפסיק לשחק עם החבר הסטופידי שלו. את יכולה להיות חברה של אמא שלו? ברנדה רפאלי, למרות עברה הזרוק משהו באוניברסיטת קולומביה ודעותיה הסוציאל-דמוקרטיות הנחרצות, היתה די סנובית, ולא העלתה על דעתה להתחבר עם נשים מוזנחות שלא יודעות אנגלית. אבל הילדה שלה ביקשה, ולכן כעבור שבוע היא הושיבה את ישבנה הרזה על הקצה של הכיסא הכתום והשמנוני במטבח של גאולה קפלן. בחדר השני אורי ובָלי שיחקו. למחרת אמרה גאולה לשכנה שלה, שרה נחום, תשמעי, הברנדה הזאת, שלא תדעי איזה טיפוס. ישבה אצלי שעה וחצי ולא נגעה בכוס מים. ושרה נחום אמרה, אוהדי אומר שהבת שלה סנובית. אבל אחרי שבועיים, באותו מקום, גאולה כבר היתה יותר מפויסת. אורי היה אצל הבת של הברנדה הזאת, היא סיפרה לשרה שעמדה וקישקשה ביצים במחבת. בית מאוד יפה יש להם, כל הרהיטים תוצרת חוץ, ושרה לא אמרה כלום ויצאה למרפסת וקראה, אורי! אוהדי! תעלו הביתה, הביצה-מקושקשת-עם-קוטג´ מוכנה.

 

ביום הראשון של כיתה א´ כבר היה ברור שאורי ובָלי יֵשבו ביחד, ואפילו אוהד כבר ידע שככה זה, וגם אמא שלו. אבל כשעמרם, אבא של אוהד, נפצע קשה בחווה הסינית, ושכב שלושה שבועות מחוסר הכרה בבית חולים, ועוד שלושה חודשים חבוש כולו, וחזר הביתה עם פנים שרופים ובלי יד, היה נדמה שאולי ההגמוניה הזוהרת של משפחת רפאלי טיפה מתערערת. גאולה חזרה לשבת אצל שרה במטבח כל יום, מביאה לה סירים ותבניות מלאים, ולוקחת אותם ריקים מאוכל ומשופעים בתודה ובמחמאות. הוא אומר שאין כמו האוכל של גאולה, שרה דיווחה לה על מה שעמרם אמר, וגאולה חייכה, בחור חכם עמרם שלך, שיהיה בריא.

 

שנה אחר כך, כשברנדה ומיקי, אבא של בָלי, הצטרפו להפגנות נגד הממשלה, העמיק הקרע. אמא שלי אומרת שההורים שלך טיפשים, אורי הסביר לבָלי במקלט של הבית שלו, היכן שנתלה הפתק שבָלי כתבה, "חבורט אבניים". באותו יום חבורת הבנאים כמעט התפרקה כשבָלי ענתה, ואמא שלי אומרת שאתם פרימיטיבים, והיה משהו מעליב ואפילו מעליב מאוד במילה הזאת, "פרימיטיבים", ובאופן החמוץ שהיא נהגתה בפי בָלי, ולמרות שגם בָלי וגם אורי לא ידעו כלל מה זה אומר להיות פרימיטיבים, הם החליטו באופן הדדי על ברוגז חד-צדדי ואינסופי. כעבור שבועיים הם השלימו, וכעבור חודשיים, כשהתגלה שעמרם מנהל כבר חצי שנה רומן עם הפיזיותרפיסטית שלו, כל המחלוקות האידיאולוגיות נדחקו הצידה ויחד איתן גם שרה נחום, שנשארה לבד עם שלושה ילדים קטנים, כשעמרם והפיזיותרפיסטית עברו לימית להקים שם את ביתם החדש.

 

בָלי ואורי גדלו כמו בשירים. בחורף הם היו יושבים בסלון של משפחת רפאלי ורואים טלוויזיה. סטיב אוסטין, אֶ מן ברלי אלייב. בקיץ הם היו יושבים בסלון של משפחת רפאלי ורואים טלוויזיה. זהו זה ולא אחרת. מים סוף עד ים כנרת. ביחד הם הלכו לצופים ולחוג סיירות, וביחד הם עשו את עבודת הגמר של כיתה ח´ שנושאה היה "השכונה שלנו".

 

בָלי נשארה כמו שהיא היתה בגיל שש: יפה ודקה, עם עיניים ירוקות וחסרות מנוחה וידיים שקופות שיש להן הרבה מה להגיד.

 

אורי, שהיה ילד שמנמן וחייכן הפך להיות נער גבוה ומהורהר, אבל גם בחייכנות הילדותית הישנה שלו וגם במהורהרות הנערית החדשה שלו היה הכוח הזה, השקט, למשוך אליו אנשים. פעם בָלי אמרה לו שאנשים חושבים שהוא כזה חכם רק בגלל שלרוב הוא פשוט שותק, אבל במסגרת היחסים בין בָלי לאורי אמירות מהסוג הזה נאמרו בלי חשבון, כחלק מאיזו הבנה שקטה ועמוקה של שניים שגדלו ביחד מהגן, של שניים שגם דברים אכזריים מוחלפים ביניהם בתמימות ובשקט ידוע מראש. כמו משחק המחניים ההוא, שבו אורי שבר את היד כשהוא קפץ קפיצה לא הגיונית כדי לתפוס את הכדור שבָלי זרקה לו מהצד השני של המגרש.

 

מאז בָלי (שירשה את החיבה לשמות חיבה מאמא שלה) התחילה לקרא לו "כדורי", והוא, בתגובה, קרא לה "ענבלי-לא-בא-לי". ולאט-לאט כל מי שהכיר אותם התחיל לקרא להם כדורי ובָלי, בָלי וכדורי, טווידל-די וטווידל-דם, כמו שקרא להם מיקי כשהיו קטנים, שניים שהולכים ביחד לכל מקום, הוא כבד ומתגלגל, היא גבוהה וקופצנית.

 

אבל אם השילוב הזה היה מוזר והרים גבה או שתיים, הן הורדו מיד כשהשניים התחילו לשיר. אורי, עם הקול העמוק שלו והידיים שמלטפות את המיתרים של הגיטרה, ובָלי עם הקול הדק שלה, והעיניים שנעצמות כשהיא שרה, אחרון ימַי (אחרון ימַי), כבר קרוב אולי (כבר קרוב אולי), כבר קרוב היום (כבר קרוב היום) של דמעות פרידה -

 

מדי פעם הם היו רבים. ריבים גדולים כאלה, מהדהדים, שמפרקים חבורות של בנאים וחוצים חבורות של ילדים לשניים. כמו הפעם ההיא, בסוף כיתה ח´, כשלפני מסיבת הסיום בָלי הציעה שהם יבואו למסיבה מחופשים ואורי אמר, ראשית כול זה רעיון לא רע, ושנית כול, לא נראה לי שזה ילך. בָלי, שאף פעם לא אהבה שמגיבים בחוסר התלהבות לרעיונות שלה, אמרה לאורי שראשית כול זה רעיון מצוין. ושנית - לא אומרים שנית כול. אורי אמר שכן אומרים. מה שיצא מזה זאת התערבות, ומסיבת סיום נטולת תחפושות, וברוגז קטן שנגמר בהודעת כניעה של אורי ובזה שהוא סחב לבָלי את הילקוט הביתה מהיום שאחרי חופש שבועות ועד שהתחיל החופש הגדול.

 

כשהם הגיעו לתיכון, בסוף אותו חופש גדול, קרו שני דברים: ראשית, אורי הודיע לבָלי ולאוהד ולכולם, שאוי למי שיקרא לו מעכשיו כדורי, ושנית (בלי "כול"), על היום הראשון המורה החדשה הפרידה בניהם. אתם שם, היא אמרה, אתם לא מפסיקים לדבר, מה? ואחר כבוד העבירה את אורי אחורה, שם היא הורתה לו לשבת ליד נער גבוה ודק, עם משקפיים ומבט חצי רציני וחצי מזלזל. יורם הלוי. הבן של חמוטל הלוי.

 

יורם גר בשכונה אחרת, לא רחוקה מהם, אבל מעט אריסטוקרטית יותר, ובעקבות ההתחלקות עם אורי באותו שולחן אחורי, הוא התחיל לבוא יחד איתם ל"צופים". הוא ניגן בפסנתר, ובתחרות הזמר השנתית של השבט הוא ואורי ובָלי ייצגו את הגדוד שלהם, גדוד הקסם, בשיר שבָלי כתבה ושלימים יהפוך להיות ההימנון הרשמי של הגדוד: הקסם צ´ה, הקסם צ´ה-צ´ה-צ´ה.

 

השיר זכה בתשואות רבות ובמקום הראשון של הפסטיבל, ואורי ויורם ובָלי כבר תיכננו את ההופעה שלהם בפסטיבל הארצי, שאמור היה להתקיים ברפסודיאדה הבאה, שתהיה בקיץ. אלא שאז נכנסה לתמונה חמוטל, אמא של יורם, שלא יכלה לשאת את המחשבה שהבן שלה מבזבז את הכישרון הגדול שלו ואת אצבעותיו הארוכות והמדויקות על שיר צופים מטופש. לחמוטל, שיורם היה בנה היחיד, היו תוכניות רבות ומפורטות עבורו, ונגינה באורגן ישן על במה מאולתרת על חוף הכנרת לא היתה אחת מהן. כיוון שכך היא מיהרה ועשתה לו הפתעה וקנתה כרטיסים לשבועיים בקלאב מד בשווייץ, שבועיים שנפלו בדיוק על התאריך של האירוע הזה, מה שמו, השטותיאדה הזאת, נו, מה לעשות שבדיוק בשבועיים האלה יש לחמוטל אפשרות לקבל חופש מהעבודה? מה לעשות? אורי ובָלי משכו בכתפיים. בָלי אמרה שהיא בחיים לא היתה מסכימה להורים שלה בכזאת קלות, ואורי אמר שההורים שלו בחיים לא היו מחליטים בחורף על נסיעה בקיץ, ובָלי אמרה, אתה חושב שזה בגלל שהיא חושבת שהשיר שלנו מטופש? ואורי אמר, מה פתאום, ואחר כך אמר בשקט, לפחות היא הקשיבה לו. ההורים שלי אפילו לא באו לפסטיבל בשבט.

 

כמה מילים על אמא של יורם, חמוטל הלוי, ועל הקשר שלה עם בנה היחיד. חמוטל הלוי גדלה בנהלל ונחשבה לבחורה הכי יפה בעמק, כשהיא היתה צעירה והעמק עוד היה ה-עמק. התקדמותה במפלגת השלטון, כשהשלטון עוד היה בידה, היתה מהירה ומסחררת. בגיל שלושים ושמונה היא כבר היתה סגנית שרת העבודה, ומי יודע לאן היא עוד היתה מתקדמת במהירות הזאת שלה ומה המדינה הפסידה, כשבגיל שלושים ותשע היא נכנסה להיריון, ממישהו שאת שמו סירבה לגלות כל ימי חייה, והחליטה לעצור את הכול (או לפחות את הרוב) ולגדל את הילד הקטן, שאכן הלך וגדל לתפארת, ואמנם לא היה יפה כמו אמא שלו, אבל היה חכם כמוה, ומוכשר כמוה, וידע תמיד, בדיוק כמוה, מה הוא רוצה.

 

הביטחון העצמי שלו, ייחוסו המסוים והבית הגדול והכמעט-תמיד ריק שלו, הפכו אותו לאבן שואבת לא רק לחבורה, אלא גם, ובעיקר, לבנות החבורה ולבנות באופן כללי. חוץ מבָלי. בָלי אף פעם לא התרשמה בקלות. בטח לא מייחוסים ומבתים יפים. ההורים שלה אמנם היו סתם בורגנים (עם עבר היפי מסוים, לפחות במקרה של ברנדה), אבל הבית שלה היה לא פחות יפה ומרשים ונכסף מהבית של יורם. היה משהו דומה בקרירות של שניהם, ובחוכמה ובעובדה שכולם רצו להיות חברים שלהם, ואולי דווקא בגלל הדמיון הזה בָלי תמיד הסתכלה על יורם קצת בלעג, ויורם תמיד הסתכל עליה קצת בזלזול.

 

אבל הבנות האחרות השתגעו עליו וממנו ובגללו. בטיול השנתי לסיני, בכיתה ט´, שירלי ראתה אותו מתנשק בנואיבה (שאז קראו לה נביעות) עם מישהי מכיתה י´, ולמרות שהם כבר לא היו חברים, הוא ושירלי, היא לקחה את הנשיקה הזאת כל כך קשה, שלמחרת, בדהב (שאז קראו לה די-זהב) היא הלכה לילדה הזאת מכיתה י´ ושפכה עליה את כל המימייה שהיא הביאה מהבית לפני שלושה ימים, ומיץ פטל עכור וחמצמץ התפשט על פניה של ההיא, שרצה ליורם, ככה, כמו שהיא, דביקה וחמוצה ומושפלת. היא בוודאי ציפתה ממנו לאיזו מחווה אבירית שתמחק את ההשפלה מפניה ומשערה, אבל יורם רק הסתכל עליה במבט החצי-משועשע חצי-משועמם שלו ואמר, נו באמת, בנות, אולי תירגעו.

 

מזל שאוהד היה שם. אוהד ויורם דווקא לא דיברו באותה תקופה, כי אבא של אוהד היה ממפוני ימית והתנגד לנסיגה בכל מאודו, וכך גם הבן שלו ששיגע אותו לראות את יורם מדבר במילים יפות על שלום וויתורים. מה אתה יודע? אתה לא יודע כלום, הוא אמר לו במהלך אחד הוויכוחים האלה, זה הכול מילים מה שאתה אומר, אם זה היה הבית של אבא שלך אז היית מבין שזה הכול רק מילים -

 

יורם שנא שמפריעים לו באמצע נאום. גם אם זה היה הבית של אבא שלי ושל המסז´יסטית של אבא שלי, הייתי חושב את אותו דבר, הוא אמר, ואוהד השתתק לרגע, והאדים. ואז אמר בשקט, בתור אחד שבכלל לא יודע מי זה אבא שלו, אני הייתי שותק במקומך -

 

ומאז ועד הטיול השנתי, שהיה כמעט חודשיים אחר כך, הם לא דיברו. אבל בטיול, כשקרה מה שקרה עם שירלי והמיץ פטל, אוהד קם ולקח בעדינות ג´נטלמנית את היד של ההיא מכיתה י´, והוביל אותה אל הים, ושם, בסבלנות ובשקט הוא שטף לה את כל השיער מהריח החמוץ ומההשפלה, וכתוצאה מכך ההיא מכיתה י´ והוא נהיו חברים למשך כמעט שנה, ויורם והוא השלימו לתמיד.

 

לא צריך לערבב חברים ודעות פוליטיות, יורם הסביר לאמא שלו שניסתה להסביר לו בחזרה (ללא הצלחה יתרה), שדווקא כן צריך. לגמרי. ועוד הוא הסביר לה, שאין לו כוח לבנות. שהן משעממות אותו. שאין לו כוח לדרמות שהן עושות. חמוטל ניסתה להסביר לו בחזרה (ללא הצלחה יתרה), שלא כל הבנות כאלה.

 

חמוטל כבר כמעט התחילה לדאוג.

 

אבל אז יורם פגש את שלומקיצ.

 

• מתוך "אותה אהבה, כמעט", הוצאת זמורה-ביתן.
• מירי רוזובסקי היא סופרת ותסריטאית, כלת פרס ירושלים לספרות יפה לשנת 1999.