קקפוניה שקטה

המפגש הכי מרגש עם סטוארט סטייפלס, סולן ה"טינדרסטיקס", מתרחש באלבום הסולו שלו Lucky Dog Recordings 03-04

כשמגיע לאוזניך אלבום יפה וכובש של מישהו שלא סבלת קודם, יופיו אפילו מרגש, משמעותי ויקר יותר. מר סטוארט סטייפלס חודר סוף סוף לליבי, ואחרי 12 שנות נסיונות הוא ראוי להוקרה גם על ההתמדה, העקשנות והניצחון הקטן הזה.

 

ב-93' יצא אלבום הבכורה של ההרכב שהוא מנהיג, טינדרסטיקס, שזכו מיד לשבחים מצד שוחרי הרוק המלנכולי-אמנותי-אפלולי- רומנטי-אירופי. ראיתי בהם דווקא חבורת פוזאים יומרניים, חקיינים מעצבנים של ניק קייב והזרעים הרעים ובריאן פרי ורוקסי מיוזיק. שנתיים אחר-כך יצאתי באמצע מהופעה שלהם בלונדון, ומאז די נתקעתי בעוינותי, למרות שעם השנים התנגדותי לקול הרוטט והבכייני של סטייפלס התרככה.

 

אולי זה לא הוא, אלא רק אני, ובכל זאת, באלבום שמצליח למוטט מסורת כזאת של עוינות, חייב להיות ערך מוסף ייחודי. הכיוון הכללי דומה לזה שבלהקת האם, והשירים ברובם חזקים. הכי מוצלחת, לטעמי, היא תחושת החופש שנחה כאן על העיבודים האווריריים ועל ההגשות הקוליות. יש הרגשה שסטייפלס פתח לרווחה את דלת ביתו, ואפילו לא השתדל להיות חביב, קרוב או אדיב במיוחד. הוא פשוט מקרב אותך למעגל המצומצם של נגניו, שבראו הרבה יופי מסביב למלמולים המלנכוליים שלו, עם המון כבוד לשקט, ועם התפרצות סקסופונים כמעט קקופונית אחת, שהיא, מבחינתי, הדבר הכי טוב שעשה בחייו.