לאחרונה, בעקבות מעבר לבית חדש, גיליתי מחדש ערימה של מכתבים שאני סוחב איתי מדירה לדירה בחלוף השנים.
יש משהו מענג בנשיפה על שכבת האבק הדקה שכיסתה על הזיכרונות הישנים. כמו ארכיאולוג אני מתארך במיומנות את הממצאים על פי תקופות היסטוריות שונות ומשחזר באמצעותם פסיפס של מי שהייתי. מכתב הפרידה מחברה, מכתבים שנכתבו לאור נרות בטיולים בארצות רחוקות, מכתבים מחברים שעברו הלאה והותירו מאחוריהם פיסות זיכרון.
מטען אישי שהולך לאיבוד
עם כל העדפתי לדואר האלקטרוני, המיידי, היעיל, הודעות שנכתבות בגופן "אריאל" בגודל 10 חסרות את המטען האישי הנלווה למכתבים הכתובים – הכתב הצפוף והמודגש של זה, המתפזר והקלוש של זו, לעתים נוטה לצד זה או אחר של הדף, לפעמים בורח למעלה או למטה ומתאחד עם שורה אחרת. והנייר – עוד לא דיברתי על הנייר – צהוב עם שורות, לבן-פרגמנט כמעט שקוף, אדום-צועק או תכול מבושם קלות.
כל אלה ואחרים מתקופות שונות - נופים של גלויות וברכות לימי הולדת, השמורים במעטפות ועליהן בולים מוכתמים בדיו, האקזוטיים שבהם קולפו בזהירות לאחר טבילה ממושכת בצלוחית במים, כדי להצטרף אחר כבוד לאוסף הבולים שטיפחתי בשנות ה-80 המוקדמות.
טקס כתיבת המכתבים וקבלתם
הישיבה אל השולחן עם נייר חלק ועט, בניסיון לחבר מילים ומשפטים מרעיונות, הכנסת המכתב הגמור למעטפה וההליכה לתיבת הדואר האדומה הביאה לכך שכל מכתב נכתב תוך מודעות יתרה. ההמתנה למכתב – אף היא הייתה טקס בפני עצמו. הציפייה הדרוכה לדוור בתקווה שאולי היום הוא יביא את המכתב המיוחל, ההשלמה שהיום זה כבר לא יקרה וטיפוח ציפיות לגבי מחר, וחוזר חלילה, עד לקבלה המרגשת של המעטפה וההמתנה לרגע הנכון כדי לפתוח ולקרוא את תוכנה.
שנים שלא קיבלתי מכתב אישי. הגורמים העיקריים הממשיכים לכתוב לי בדבקות מעוררת הערצה הם הבנק שלי, העירייה, חברת החשמל ובזק. מדי פעם מעטפה חתומה מקפיצה את הלב אך אז מתברר שמדובר בעוד משווק תחמן שניסח פנייה אישית במכתבים שהודפסו בכמויות. תוך שנים מעטות גם אלה יעברו להטריד אותי בדואר האלקטרוני ותיבת הדואר תישאר ריקה.
ההמתנה בנתה את ההתרגשות
הדור שלי, בני ה-30 פלוס, נולד בראשית עידן המידע, בבתים חסרי מחשבים, עם טלוויזיה חד ערוצית ובעולם ללא אינטרנט מסחרי. נדירותם של אמצעי התקשורת הבין אישיים וחוסר זמינותם היחסית תרמה לערך רגשי גבוה יותר לכל מכתב או שיחת טלפון. ההמתנה והציפייה היא שבנתה לעתים את ההתרגשות וגם כשהסתיימה באכזבה, אפשר היה לתלות אותה בשיבוש כלשהו בתקשורת (המכתב אבד בדואר, למשל).
הזמינות הרבה של אמצעי תקשורת רבים ומגוונים כל כך לא משאירה שום מקום לספק. המיידיות שלהם לא משאירה מקום לטיפוח של ציפיות, ואבדה גם היכולת להתעכב על סלסול הכתב ולהריח את ריח הנייר.
אל תבינו לא נכון – דואר אלקטרוני או מסר מיידי יכול להיות מרגש כמו מכתב, והאפשרות להישאר און ליין עם חברים ובני משפחה בכל מקום – גם כשהם בטיול בהודו או דרום אמריקה – עושה לכולם רק טוב.
סכנת השיכחה
יחד עם זאת, חשוב להכיר בכך שכאשר אמצעי תקשורת ישנים מתים, ומוחלפים באמצעים מתקדמים יותר, יעילים ככל שיהיו, משהו ביכולת האנושית לזכור ולמצות את הרגש מת איתם. הסכנה היא שנתקשר כלאחר יד, ללא התכוונות, ונשכח מיד.
כותב מילן קונדרה ב"ההנאה שבאיטיות": "קיים קשר חשאי בין האיטיות והזיכרון, בין המהירות והשיכחה. נחשוב על מצב שגרתי מאין כמוהו: אדם צועד ברחוב. לפתע פתאום הוא רוצה להיזכר בדבר מה, אך הזיכרון חומק ממנו. באותו רגע, הוא אוטומטית מאט את צעדו. לעומת זאת, מישהו שמנסה לשכוח אירוע מצער שחווה לא כבר יגביר שלא מדעת את קצב ההליכה שלו, כאילו ביקש להתרחק במהירות ממה שעדיין נמצא קרוב מדי בזמן.
"במתמטיקה הקיומית מופיע הניסיון הזה בצורת שתי משוואות פשוטות: דרגת האיטיות עומדת ביחס ישר לעוצמת הזיכרון; דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השיכחה".