אבו חסן, טירה - כמו פעם, כמו שצריך

בעודו בולס יצירות הרמוניות מאגף הבשר והחומוס, תהה זיו לנצ'נר מדוע במסעדה ערבית-ישראלית מגישים את האוכל הרבה יותר מהר – והרבה יותר זול – בהשוואה למסעדה עמיתה בתל-אביב

נסיך על העדשה, מומחה גדול לעסקים קטנים, הציע דיל: אנחנו אוספים אותו מהמוסך בו אישפז את מכוניתו, בקה לנסוואה, והוא הולך איתנו לאכול אצל אבו חסן בטירה. כהרגלנו, התקשינו לסרב. בדיוק מבצעי מרשים, דקות לאחר שהועלתה העגלה על הליפט הקלנסוואי, נחתו ישבנינו על כסאות של פעם, במסעדת האבן והקשתות הטיפוסית, בואכם טירה מכיוון כפר-סבא.

 

זו היתה שעת צהריים מוקדמת מדי עבור הפרקליט המורעב, שנוהג לשחר לטרף בין הערביים ואילך, ולכן הסתפק, בהגיענו, בצמד פיתות עבות ומלאות חיים, טבולות בסלט טורקי מתקתק למדי וברוטב סלסה (כאן? סלסה?!), שהגיש הבית בצד חמוצים נכונים וסחוג אגרסיבי. מנחה צנועה זו החזיקה אותו בחיים עד שהגיעה קערת המסבחה, אותה גרף בפיתה שנותרה, לפני שהמלצר האפקטיבי נזעק ומילא ביוזמתו את הסלסלה. הפרקליט המורעב התלהב כל כך מהמסבחה (בעיני היתה טובה, אך לא יותר מטובה), עד שנשא אליה מילות אהבה, וכל המסבחות שידע בעברו ודאי הקשיבו, והתמלאו קנאה נוראה.

 

פחות רומנטיים, אבל לא פחות רעבתנים, צללו שאר המסובין אל קערות המנות הראשונות. לי היה חומוס מהזן הרך והמעודן, קטיפתי וטעים, גם אם לא מיחידי הסגולה. ביקשתי אותו עם צנובר, וקיבלתי אותו עם מבול של צנובר. רוחב לב ורוחב יד, בעיקר כאלה שאפשר לאכול, עושים אותי תמיד אסיר תודה.

 

הנסיך על העדשה בחר את הראשונה הכי שווה: טחינה ירוקה, למעשה, רק ירקרקה, עם מגע מינורי אבל מוחשי של פטרוזיליה. מרקם מושלם, טעם ענוג, מה להגיד, טחינה מהמוצדקות. החלק המיותר בשלב זה של הארוחה היה קובות: בינוניות, לא מיוחדות, ובנוסף לכל, הוגשו קרות מבפנים.

 

עד מהרה פיציתי עצמי בקבב. זה של אבו חסן, שילוב של כבש ועגל, היה מצוין. עסיסי, מתובל נחמד, לא כבד או מעיק מדי, יצירה הרמונית של בשר טחון. שיפוד הכבש של הפרקליט המורעב, לעומת זאת, איכזב. הטעם היה משעמם, והצלייה מעט מופרזת.

 

הנסיך על העדשה היכה שוב בבחירה מובחרת: צלעות כבש. תביא לטעום, נהמתי בכיוונו, אבל איפה, בצלחתו כבר נחו עצמות מכורסמות. היתה ברירה? הזמנו עוד מנה. גם אני, שכבשה איננה הבחירה הטבעית שלי (אלא אם מדובר בהעדפות מיניות), נאלץ להודות שאכלתי צלעות משובחות, מטופלות היטב וטריות.

 

הטריות זועקת מכל מנה במסעדה. משהו שאפשר לחוש בו בקלות, במראה, בניחוח, וכמובן, בטעם. התפריט אופייני למסעדה ערבית-ישראלית, אפילו בנאלי. שני דברים בכל זאת מיוחדים, בעיקר לסועדים במקומות אופנתיים. האחד הוא המחיר: היינו שלושה שאכלו, מעשית, ארוחה של ארבעה. עם תוספת המשקאות הקלים, הסלט והצ'יפס, הגענו בסך הכל ל-213 שקל. השני הוא יעילות השירות: בפרק זמן שבו מלצרית בבית-קפה מוקפץ בלב תל-אביב מבררת במטבח אם אפשר להוציא את סלט העלעלים ללא קצח, המלצר באבו חסן תיקתק ארוחה שלמה, החליף, סידר, הסביר ושיפר, ועוד התעקש שנישאר לקפה ובקלוואה. ואני שואל: למה?

 

• אבו חסן, רחוב טארק עבדול חי, טירה. 09-7939431.