העולם שבפנים

"אני, אתה וכל השאר" הוא מאותם סרטים אמריקאיים עצמאיים שלא מנסים ליפות את העולם, אבל בכל זאת מצליחים להפוך אותו למקום טוב יותר. אהרון קשלס על יצירת ביכורים רעננה ומרגשת

את רגישותה הייחודית והמופלאה של יצירת הביכורים של מירנדה ג'וליי, "אני אתה וכל השאר", ניתן לתמצת באמצעות תיעודה של סצינה אחת, מקורית ונוגעת במיוחד. גיבורת הסרט, כריסטין (ג'וליי עצמה), אמנית וידיאו-ארט בודדה המתפרנסת מהסעתם של קשישים למחוז חפצם, ומייקל (הקטור אליאס), לקוחה הוותיק והאהוב ביותר, יוצאים מחנות הכלבו בה רכשו נעליים עבור האחרון ונכנסים לרכב. כשהם מתיישבים, הם מבחינים באב שקנה לבתו דג זהב, אך שכח את השקית על גג הרכב. כריסטין מבקשת להפנות את תשומת לבו של האב, אך מייקל מתרה בה ואומר: "אם המכונית תעצור, הדג לבטח ימות. הדבר הכי טוב עבורו יהיה שהרכב ימשיך לנסוע לעד". כריסטין מהנהנת בראשה כמי שמסכימה עם הדיאגנוזה הסופנית ומסננת, "אל ו הם רגעיו האחרונים", ואז מבקשת להוסיף מספר מילות פרידה, "היית נאהב, דג זהב". בסיומה של הסצינה אנו מבכים את גורלו של הדג המוזהב כמי שזכו להכירו על שלל זימיו, קשקשיו וסנפיריו. מייקל מבקש לנחם אותנו כמו גם את אמנית המיצג החוששת לילדה שתיאלץ לחזות במוות בפעם הראשונה בחייה ואומר: "לפחות כולנו בזה, ביחד".

 

צרת רבים ידועה כנחמתם של הטיפשים, אך עבור ג'וליי, אחד הקולות היותר רעננים וחצופים בנוף התרבות האמריקני, הצורך בהשתייכות הוא הבסיס ליצירתה החדשה. ואמנם, כבר בשמו המקורי של הסרט, "Me and You and Everyone We Know", ניתן למצוא את המחוזות שבהם ג'וליי תבקש להצעיד את דמויותיה האובדות. מסע בעקבות קהילה, טיול שאת מסלולו אולי קל היה לצלוח בעידן מוקדם יותר, בטרם הקליק על העכבר החליף את הקליק של האהבה ממבט ראשון.

 

נגיעה אחת רכה

 

בהיותה יוצרת עצמאית ג'וליי מודעת לחסרונות המתלווים לקולנוע פדגוגי, שמרני, המטיף לימים שבהם התאפשרו תנאי קהילה, ולפיכך היא איננה יוצאת למאבק סיזיפי בחוקיות שכופה עלינו העידן המודרני. נהפוך הוא, כשמה של התערוכה אליה מבקשת גיבורת הסרט להתקבל, גם "אני אתה וכל השאר" תר אחר האפשרויות לחבירה בינאישית, וחשוב מכך למגע אינטימי ואוהב, בתוך יקום טכנולוגי מתקדם ומנוכר המונחה בין היתר על-פי חוקי הצ'ט.

 

יש לציין כי בניגוד לאופן שבו הכרזות מבקשות לשווק את "אני אתה וכל השאר" כקומדיה רומנטית, ג'וליי מתרחקת ככל האפשר, אם במישור התוכני ואם באיכויותיה האסתטיות, מן החוקיות ההוליוודית. האודיסיאה הרגשית שבבסיס הסרט אמנם בוחרת בציר עלילתי מרכזי שבו מתפתח סיפור אהבה בין שתי דמויות אקסצנטריות, כריסטין האמנית הנואשת וריצ'רד (ג'ון הוקס), גרוש טרי ומיוסר המייחל למציאתה של אהבה חדשה, אך במקום שהשניים יאכלסו כל פיסה של צלולואיד, ג'וליי מעדיפה לשרטט מיקרוקוסמוס עשיר ומלא יותר.

 

לשם כך הבמאית כמו מעלימה את העולם החיצוני הסובב את פרבריה הפנימיים של לוס אנג'לס ומתבוננת מקרוב רק במרחב הנתון. ברחובותיו תמצאו שלל טיפוסים (ילדיו בני ה-7 וה-14 של ריצ'רד, תלמידות מאותו ביה''ס, שכנים, אוצרת אמנות, אנשי גיל הזהב ועוד) שמתנסים כולם, חלקם לראשונה בחייהם, בחוויות של אהבה ומין.

 

וכך, במקום שנצפה בעוד סרט רומנטי עתיר קלישאות שמסקנותיו על הנושא ידועות מראש, אנו חוזים ביצירה שבה כל סצינה צובעת בגוון חדש הן את הסצינה שקדמה לה והן את זו שתבוא בעקבותיה. כך קורה שברגע מסויים אנו צופים בסיטואציה ממזרית ובה שתי נערות צעירות ונלהבות, שקושרות את תהליך התבגרותן בחוויה המינית הראשונה, מבקשות לערוך תחרות מין אוראלי עם שכנם בן ה-14, ומספר דקות לאחר מכן אנו מתבקשים להתבונן בקשייו של ריצ'רד הגרוש, אותו אדם מבוגר, למוד כאב ומסוגר שאיננו ממהר להתמסר לתכתיביו של הלב. אין ספק כי השימוש בשבילים המתפצלים הללו הוא שמאפשר ליוצרת לכונן מבט מורכב מן הרגיל על הצורך האנושי הבסיסי ביותר.

 

לחיי הפסטל

 

ג'וליי איננה מסתפקת רק במבנה העלילתי ובדומה למרבית היוצרים של הנוף האמריקני העצמאי היא מביאה עמה שפה קולנועית ששייכת רק לה. קשה להסביר במילים את התחושות שמלוות לא מעט סרטים עצמאיים (בעיקר את אלה של ווס אנדרסון) וכעת גם את "אני אתה וכל השאר", אך יש משהו בהתנגשות הזו שבין גווני הפסטל ההרמוניים (בייחוד הורוד השולט), ההומור הקווירקי (בהיעדר מילה הולמת בעברית), הביטים האלקטרונים העדינים שמלווים את פס הקול וההתרחשויות הנוגעות שמלוות את הדמויות, שמצליח לייצר רגישות מיוחדת. תרצו, מתיקות אנושית שמעליה מרחפת כל העת תחושת מחנק, אולי מתוך ידיעה שהכאב והעצב עתידים לשוב ולבקרנו.

 

ואולי נצחונה האמיתי של ג'וליי נעוץ ביחסה לדמויותיה הנוגות. כמי שמגלמת את אחת הדמויות המרכזיות בסרט ואף חולקת עמה מספר מאפיינים דומים, הבמאית אינה מרשה לעצמה להתנשא או לרחם על גיבוריה המבולבלים. במקום זאת, היא בוחרת להתבונן בהן בכל רגע נתון, אם בחוויות המין הראשונות המגושמות שלהן ואם בהתנסויות וירטואליות מביכות לא פחות (ולא כדאי לקלקל את מהלכיו המפתיעים של התסריט). המהלך הזה מאפשר לנו להתחבר ולהתאהב בגיבורי היצירה, הגם שהם רחוקים מהאידיאל ההוליוודי הזוהר, משום שאנו מזהים כי הדם הזורם בעורקיהם בדרכו ללב הדואב דומה לשלנו. ככלות הכל, כולנו תרים אחרי אותה נגיעה אנושית נדירה.

 

זו אולי הסיבה שכאשר ריצ'רד מסיר את התחבושות מעל הכוויות בידו, אותן יצר בעצמו כחלק מאקט סמלי של ניתוק מאשתו, ומתאר את ההרגשה בפני ילדיו ("היד כל-כך רגישה. היא זקוקה למעט אוויר. היא צריכה לחיות קצת. בואו ניקח אותה לטיול"), כולנו מוכנים להצטרף ולטייל בחברת ידו המתחדשת ברחוב, הלוך ושוב, לנצח.