רגע לפני טיסה לפסטיבל הקולנוע של ונציה החלטתי לנסות מסעדה חדשה, "סאגרה", שנוסדה לפני כחודש באייר-פורט סיטי – אזור תעשייה מתוחכם ומעוצב, הסמוך לנמל התעופה בן-גוריון, לתעשייה האווירית ולשוהם, שבכניסה אליו מתנוסס השלט: בירת העסקים של ישראל (בין דיירי המתחם: שטראוס, יוניליבר, בית אגד, נביעות, סודה קלאב, באדג'ט ושלל חברות היי-טק).
סאגרה קרויה על שם חגיגה מסורתית של אוכל וטעמים, שמשתתפיה מסתופפים יחד במשך שבוע, כל אחד מביא את תוצרתו ומטעמיו, ויחד הם חוגגים את הידידות, האחווה ואהבת האוכל והלגימה. קברניטי המקום קראו לו כך משום שהוא מציע בערבים ארוחות סאגרה (94 שקל) שבהן המנות זורמות ברצף אל מרכז השולחן. העסקית כמובן שונה באופיה וזולה בהרבה.
כמתבקש, ליהקתי למסעי לעבר המרחב האווירי של נתב"ג את ידידתי ל', אשת טייס נמרצת, שבעלה עשה בדיוק באותה שעה את דרכו לניו-יורק, ומה שבטוח: חייה לא מזכירים כלל את עלילות "פיק אפ". התקשרנו לסאגרה וביקשנו נקודות ציון והסברים איך להגיע, פן נתברבר. ל' ניווטה את הג'יפ לפי ההוראות וכמעט לא הסתבכנו.
כבר מהכביש הראשי המוביל לאזור התעשייה לא יכולנו שלא להבחין במבנה הזכוכית המרהיב של המסעדה בעיצובו של גדי הלפרין, ששילב בו הרבה עץ ומתכת. המבנה מוקף בתעלות מים מלאכותיות שאמורות לנסוך שלווה, אבל מאחר שחצר האתר עדיין לא הושלמה, המים עדיין לא מפכים בהן.
העיצוב וקבלת הפנים החמימה, וכן השירות המשתדל, עוררו ציפיות. כך גם התפריט הזול (44 שקל, 54 שקל) והלא יומרני, לו אחראי השף יאיר פיינברג, שבחר להשתמש בחומרי גלם טריים ובשיטות בישול מהמטבח הים תיכוני. אבל כבר במנות הראשונות הסתמן פער בין הציפיות והכוונות הטובות לבין המציאות. אולי לא נחיתת אונס, אבל בהחלט סוג של אכזבה.
במסלול ה-44 שקל לגמנו את מרק השף (ירקות, במקרה שלפנינו), שהיה מהז'אנר הבלנדרי ומתובל מדי. האנטיפסטי היה שגרתי, בחלקו טעים, אך לא המריא לשחקים (החציל היה מלוח נורא). במסלול ה-54 שקלים התבאסתי מהחציל הקלוי בטאבון, שהוגש עם גבינת פטה ועלים ירוקים. הלוק היה מצודד, אבל הטעם לא הזכיר במאום את החצילים המוגשים בכל מסעדה תל-אביבית מצויה. בשר החציל לא נצלה ולא תובל כהלכה. הפילס הצמחוני – מאפה בצק פילו ממולא בירקות – היה פריך וחביב, אבל סבל משמנוניות יתר.
בעיקריות המצב קצת השתפר. בעסקית הזולה התענגה רעיית הטייס על כדורי בקר ברוטב עגבניות ופלפלים ירוקים שהוגשו על אורז בסמטי. "אוכל ביתי במיטבו, והרוטב טרי וטוב", אמרה בעודה מחסלת את הכדורים הפיקנטיים. חזה העוף ברוטב חמאת פיסטוקים ובצל נשמע מבטיח על הנייר, וגם כשהמנה הגיעה העוף דיגמן חזות שחומה ומפתה, אבל ביס אחד או שניים הבהירו שהעוף לא מגביה עוף. הוא היה מפוהק, והרוטב המסקרן לא הורגש.
בעסקית היותר יקרה הפרטנרית ל' הסתערה על קערת מולים. "הם מאיכות טובה, רוטב היין הלבן והירקות מוצלח, חבל רק שהמולים בקצה הערימה לא ספגו את הרוטב והם תפלים", פסקה. היא חיבבה גם את הצ'יפסים הדקיקים והחמודים של תפוחי אדמה ובטטות שליוו את המולים. תבשיל הבשר, שבושל בתנור שעות ארוכות, ברוטב כתמתם של גזר וכוסברה, נראה מעורר תיאבון והבשר היה נימוח, אבל גם כאן התיבול לא היה מדויק – מלוח וחריף מדי, מה שחירב את ההנאה.
וזאת בדיוק הבעיה של סאגרה: חלק נכבד מהמנות היה "על-יד" – בהחלט ניכר מאמץ ורצון טוב, אבל צריך לנצל את תקופת ההרצה לאיפוס וכיוון הטעמים, ואז לא יהיה פער בין העיצוב וההשקעה לבין התוצאות. למקום יש בהחלט פוטנציאל, אבל בינתים הוא לא לגמרי מצדיק את שמו (אולי בערב החגיגה יותר מסעירה). לכן לא צריך לבוא אליו ממרחקים. אם אתם עובדים או גרים באזור – שווה לקפוץ. גם אלה שמגיעים לשדה התעופה רעבים ולא סומכים על המגשיות התפלות של המטוס יכולים לסור לשם. רק אל תצפו למצוא בסאגרה את הדמויות היצריות המאכלסות את "פיק אפ", כשהן בולסות ונואפות.