טאבה, שקט של חופשה

הדיל של חמישה-כוכבים-דלוקס-במאה-דולר-לזוג-פלוס-ילד-וחצי פנסיון עובד נהדר בבתי המלון של "רמת טאבה". הלגונות והחופים הטבעיים לצד המבנים הגרנדיוזיים מספקים את כל מה שאפשר לחלום על סיני. חוויות מחופשה קייצית

כבר בתחילת הקיץ היה לאמא ברור: הפעם הולכים על "חופשה עמוקה" - החלפת מערכת החמצן בגוף. המטרה היתה למצוא נופש אטרקטיבי שיספק פינוק ברמה גבוהה בעלות נמוכה, עבור אמא וילד (15) וחברתה יחד עם בנה (15) ובתה (9). ואיפה מוצאים נס כזה?

 

אחת האופציות היתה לנסוע לוורנה, הבולגרית הזולה, אבל מחיר הנופש התייצב על 500 דולר לנפש. אז האמא ויתרה ובחרה באפשרות הכה חביבה עליה, סיני. חמישה-כוכבים-דלוקס-במאה-דולר-לזוג-פלוס-ילד-וחצי פנסיון. הפחדים נראו רחוקים כמרחק שארם מתל-אביב.

 

בחיפושיה מצאה האמא אזור חדש בטאבה, "רמת טאבה", המרוחק 20 קילומטרים מהגבול. שלושה מלונות מפוארים שוכנים זה לצד זה, ונותר רק לבחור: באחד יש מגלשות לילדים, בשני החוף קרוב לחדר ובאחרון לגונה מרהיבה. ההחלטה נפלה על מלון "סופיטל", שבו כל החדרים קרובים לבריכות ולים. נוחות מערבית, מיזם מזרחי עתיר דמיון. מה רע? נהדר. ומה בכל זאת רע? הנסיעה לנווה במדבר לוקחת לפחות חצי יום. אם רוצים טיסה זולה (99 שקל במוצאי שבת) מגיעים למלון בשעה מאוחרת, ואז צריך לשלם 100 דולר על הלינה.

 

אז מה עושים? בוחרים מלון זול יותר, "סלאח א-דין". הוא אמנם רק שלושה כוכבים, אבל יש לו יתרון ברור - מולו נמצא אי אלמוגים שמבטיח אפשרויות שנירקול מדהימות. כך לפחות חשבה האמא, שמעדיפה להתבונן בדגים ממרחק בטוח.

 

סלאח א-דין: חדר נזירי

 

אחרי שניסינו לתפוס בדרך גם את אילת, שהיתה צפופה ודביקה עד כדי מיאוס, עברנו בקלילות את מעבר הגבול. בתום משא-ומתן מתיש עם נהג המונית הבדואי על מחיר הנסיעה, הגענו לסלאח א-דין. הובלנו אחר כבוד לחדרים, שהיו לשמחתנו ממש על החוף עם מרפסת נהדרת. אבל אויה, החדר. זה נראה כמו חדר נזירים בכנסייה: שפריץ על הקירות, טלוויזיה שחור-לבן שקולטת רק את הסביבה ואמבטיה עם כתמים חומים (חול? חלודה?). התנחמנו בשהות הקצרה במקום ובישיבה המהנה במרפסת מול האורות המרצדים שמעבר לים.

 

למחרת, אחרי ארוחת הבוקר הקונטיננטלית, תכננו לשנרקל אך ויתרנו בגלל רוחות חזקות שנשבו במפרץ. האמא קינאה בצוללים, שעגנו עם ארבע יאכטות ליד האי ממש מול החדר, והסתפקה בישיבה במרפסת, שזכתה לציון מעולה. הילדים הלכו לבריכה שהיתה באותה השעה ריקה מאדם. מנהל המלון הזמין אותנו לארוחת צהריים על חשבון הבית בגלל שהגענו מאוחר בלילה, וסיפר שעם צאתנו אמורים להגיע כ-200 נופשים ישראלים. אבל אנחנו מיהרנו לצאת לכיוון החמישה כוכבים דלוקס שזהרו לנגד עינינו המסומאות מאור השמש והאבק המהביל שזרם אלינו ב-40 וכמה מעלות.

 

סופיטל: טרנד הגרנדיוזיות

 

הכניסה של מלון "סופיטל" סחטה מהילדים קריאות השתאות. כה יפה, כה מפואר. הלובי נראה כמו קתדרלה, ואם לדייק, כגרסה מדברית של המסגד הכחול באיסטנבול: עמודי ענק תומכים בכיפה שמתחילה בריבוע ומסתיימת בעיגול, ומצוירת בכוכבי הגלקסיה. הגרנדיוזיות הזו של אלוהי התיירות התבררה מאוחר יותר כטרנד. גם במלונות השכנים מצאנו היכל כניסה מרשים. ב"מריוט" תפאורת מסלעה ומים זורמים הפכה את הד קולנו לדמוי מלמולי תפילה.

 

הרעיון מצא חן בעיני האמא. כמה טוב לבנות ארמונות מלאי הוד לדת הבינלאומית המופלאה הקרויה תיירות עולמית. במיוחד היא שמחה כשהמנהיג המצרי הנחמד

של ההתעמלות בבריכה ספר עד שמונה לפחות בעשר שפות, ובמסעדה הגדולה הקרויה על שם אלדין הגישו בכל יום ארוחה ממוצא אחר.

 

החדרים במלון מושקעים ומסוגננים. במרכז השידה ציפתה לנו הפתעה - תיבה גדולת ממדים עשויה מעץ מלא עם קישוטים ממתכת, ממש כמו באי המטמון. הילד מנסה כוחו בפתיחתה, היא מתמסרת בקלות - ואז נגלה מכשיר הטלוויזיה בכבודו ובעצמו. אפילו ערוץ 2 ועשר קולטים פה. הארונות בחדר מרווחים, המיטות רחבות והמקלחת גדולה ויפה. הכספת, שנמצאה בין הארונות, הקלה על תנועה ללא תיקים ושמירות, עד שהתקלקלה וצפצפה ללא הפוגה. למרות הלחצים והאיומים שהפעלנו על מחלקת הקבלה, עברו כמעט שעתיים עד שהופיע צוות טכנאים והחליף את המצייצת.

 

אמפיתיאטרון טבעי

 

וכמו תמיד, רצים לבריכה. איזה בריכה? בריכות. שלוש ארבע חמש, כולן גדולות, אבל בלי מציל - רק עם סוכה למענו, ובעומק שאינו עולה על 1.20 מטר. ויש מקום לכו-לם. מאחורי הבריכות נמצא הים, או הלגונה הגדולה שהופכת לים, ובמרכזה שביל חולי מסומן בחבל לעבר הסלע. סמוך לו נמצא אמפיתיאטרון טבעי עתיר שיפוע, דרכו מתבוננים בכל עשרות סוגים של דגי ים-סוף מרהיבים, שבחרו לערוך הופעה לנגד עינינו המשתאות. מה לא היה שם? פרפרון לבן מצח, פזית ים-סוף, שני זהרונים הדורים שוחים בפקודת שמאל-ימין נפוחים מחשיבות. ותוכים? בלי סוף. אחד מהם קיבל בוודאי כסף מהנהלת המלון, כי הוא עשה כניסות ויציאות בכל פעם שחבריו התעייפו ועברו אל מאחורי הקלעים.

 

ככל שיצא שמו של האמפיתיאטרון בקרב הנופשים במלון, כך הלכה והידלדלה הופעת הדגים - מלבד קבוצה של דגות חרב שעמדו על המשמר והסתכלו סביב במבט אלכסוני מבשר רעות. אז מה הפלא שהילדים ברחו? נשארה רק הקטנה האמיצה שהתגברה על פחדיה מהפעם

האחרונה בסיני, כשרדפו אחריה סרטנים לבנים על החוף. האמא חיכתה בסבלנות עד שתישאר לבדה במקום, אז זכתה לכמה הופעות בלתי נשכחות של דגים סוציופטים.

 

שיטת המזנון החופשי בארוחת הערב עובדת מצוין, במיוחד עם ילדים. ומה בהמשך הערב? כלום. קצת ריקודי בטן ודיסקוטק. לא משהו. נשאר רק לעשות סיבובים ליד הבריכות כדי להוריד את עודף הקלוריות של המנות המתוקות והמשובחות.

 

במלון יש גם מועדון בריאות מאובזר כראוי, מועדון ילדים ושני ג'קוזי ליד הבריכות שמושכים אליהם ילדים קטנים. דווקא שם, בתוך המים החמים, הם עשו תחרויות עמידת ראש במים וסביבם אמהות עטופות מכף רגל ועד ראש. רבים מהאורחים במלון היו ערבים מישראל ומקהיר. בעוד הגברים, רובם אנשי עסקים, הסתובבו בבגדי ים וחשפו כרס אימתנית, ולצדם בניהם ובנותיהם בבגדים מינימליים - הנשים והנערות חשפו רק חלק זעיר מהפנים, כף יד וכף רגל, לאור השמש החמה והאכזרית.

 

אותה אכזריות מצאה האמא, שבילתה בשעות הצהריים תחת השמשייה, כשצפתה בגננים המקומיים גוזמים ענפים יבשים. למה דווקא בשעות הנוראות הללו? כאילו אין בוקר או ערב. שלא כמו שראו היא והחברה בצעדות הבוקר שעשו לכיוון מלון "היאט" הכה אלגנטי וה"מאריוט" המסולע בהגזמה תיאטרלית - יש גם גננים שמחים. כאלה שעובדים בבוקר.

 

זהו. חמישה ימים ועוד חצי של כל מה שיכולנו לחלום על סיני. ואם המעבר בגבול היה יותר סימפטי, ולאוטובוס אגד היה לוקח פחות משש שעות להגיע לתל אביב - אז בכלל.