יותר מעשרה אחוזים מתוך 613 המצוות המופיעות בספר החוקים התורתי כלולות בפרשת "כי תצא". חלקן מעניינות על רקע זמנן וחלקן ניצחיות ואנושיות עד קץ הימים כולם. השבוע נתמקד רק באחת מהן, האחרונה שבפרשה, זו שדינה חייב להיגזר - להתבטל ולהיעלם מהעולם התודעתי שלנו, או לפחות לעבור הסבה, שינוי וחידוש, עד שלא תוכר עוד במתכונתה הישנה.
הפסוקים האחרונים של הפרשה מוקדשים לזיכרונות הטראומטיים של מלחמת עמלק: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים... ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע... תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". אין ספק כי בימים ההיסטוריים ההם, ימי התגבשותה של האומה הישראלית הראשונה, היתה המלחמה הראשונה קשה וזכורה לרע. וכשם שימי גאולת מצרים הפכו לניצחיים בתודעה הלאומית וההיסטורית שלנו, כך גם זיכרונות המלחמה הקשה והעקובה מדם ההיא.
אז, בימי המקרא הרחוקים, היה אולי הגיון במלחמת חורמה מוחלטת. היום, פסוקים כאלה ומעשיותה של המצווה בעיני יותר מדי מאמינים קנאיים ותכליתיים, הופכת אותה למביכה, אם לא לנוראה. כי במילים של ימינו, מדובר בג'נוסייד מדאורייתא. מצוות רצח-עם המעוגנת בתורה, במצוות ובמעש הדתי המחייב.
לו היה מדובר רק בתיאוריה, הייתי שלו ושקט. אבל אני יודע כמה מעשי הציווי הזה אצל חלקי עם לא מבוטלים עד ימינו אנו. הם רואים עמלק בכל אויב, ובמיוחד בזה הערבי-פלסטיני. הם רואים עצמם מצווים ועומדים לקיים את המצווה הלכה למעשה. כלום פלא הוא שברוך גולדשטיין - זכרונו לקללה - בחר למחות את זכר העמלקי הפלסטיני דווקא בחג הפורים? החג ההיסטורי המציין את ניצחונו של העם היהודי על המן, שבא מזרע עמלק? לגולדשטיין מעריצים הרבה, לרבניו המטיפים והקנאיים עוד תלמידים רבים נוספים, הנכונים להקפיד על המצווה הזו יותר מאשר על מצוות אחרות במקרא.
מנגנון הפקפוק והשכחה
אז מה עושים? כדי לטפל בפצצת הזמן הרב-דורית המתקתקת, ניתן להשתמש במנגנוני הניטרול והביטול שהובנו לתוך מסכת חיי הרוח היהודית מתחילת הדרך ואילך. ראשית, ה"אוטנטיות" של המצווה. מסתבר כי ספר "דברים" שזור בלא מעט יוזמות מקוריות של משה רבנו. הרי זה הספר שלו, לא?! הוא מטיל עלינו את הציווי המחריד "תמחה". אבל הסיפור המקורי הרי התרחש הרבה שנים קודם לכן, סמוך ליציאת מצרים, ובספר "שמות" אומר האלוהים עצמו בסכמו את האירוע הקשה: "מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים". ראשית חכמה צריך להחזיר את חשבון החיים והמוות של ההיסטוריה לאלוהים, ולהסתלק לגמרי מהאחריות שהטיל עלינו משה. אם אלוהים, נותן החיים, רוצה - שיהרוג. אנחנו לא. זאת מצווה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור של חוסר מוסריות מתנוסס מעליה בימינו - וחובה לסרב לה.
אם זה לא מספיק, כדאי מאוד, ממש מומלץ, לגזור גזירה שווה מהמנגנון שהפעילו חכמי הדורות על מצוות ג'נוסייד אחרת המצויה בתורה - השמדת עמי הארץ המקוריים. דעתם של רבים מפרשני הדורות לא הייתה נוחה מגזר הדין הקשה, הלא אנושי, והם ריככו אותו באמצעות החייאתו של מנגנון השכחה היסטורי מעניין. המצווה בטלה כי אין יותר שבעה עממים מוגדרים, שהרי "בא סנחריב ובילבל את האומות". אז אם הוא בילבל את העמים ההם והשכיחם, הגיע הזמן להכריז כי גם עמלק אבד זיכרו, ואין יותר מצווה דתית או יכולת להשמידו.
ואם כל זה לא מספיק, אולי אפשר להפעיל את ההגיון הבריא. איך אנחנו יכולים לדרוש מעמים שונים אשר סביבותינו לשנות את האמנות והחוקות שלהם בכל הנוגע לנו ולעם היהודי באשר הוא, מבלי שאנו משנים את האמנה הכי חשובה שלנו - אמנת התורה הכוללת בתוכה, מה לעשות, גם מצווה איומה שכזו - מצוות הג'נוסייד.
ובכלל, אסור לנו לשכוח כי דווקא אנחנו, שעברנו את הנוראה שבהשמדות, לא יכולים להתחפר לנצח בתוכה של הטראומה. היא לא שייכת רק לנו. משנות הארבעים של המאה הקודמת ועד סוף הימים כולם אנחנו מחויבים להבנה ולתובנה כי הרע נמצא בקירבו של כל בן אנוש. השואה לא נעשתה על-ידי עמלקים, דמונים שדיים, שיצאו מהיער השחור. היא בוצעה בידי בני-אדם די דומים לנו. כי מסתבר שהרע שוכן בתוכו של כל אחד ואחד. אמור מעתה: מלחמת עמלק היא המלחמה כנגד הרע שבקרבך. אמור מעתה: מלחמת עמלק היא לא כולנו היהודים נגדם הגויים באשר הם. אלא היא מלחמה ביננו הטובים, בני האומות והאמונות כולם, כנגד הרעים כולם ובהם יהודים, נוצרים, מוסלמים או סתם רשעים, בכל מקום ואתר.