עדיין מדברים על מהפיכה

לטרייסי צ'פמן יש אלבום חדש, אמיץ ונוקב שלוקח את המאזין למסע אל הצדדים האפלים של אמריקה

אלבום הבכורה של טרייסי צ'פמן הוא אחד האלבומים הזרים הנמכרים ביותר בתולדות ישראל. קשה למצוא מאזין רדיו ממוצע שלא יכול לפזם בקלילות את fast car, Talking about a revolution ושירים אחרים מהאלבום המופלא הזה, שיצא ב-1988 וכבש, נגד כל הסיכויים, את העולם עם מכירות של כ-10 מיליון עותקים, מספר בלתי נתפס עבוד זמרת מחאה שחורה ששרה פולק-רוק אקוסטי ועדין בצליליו, אבל זועם ונשכני במילותיו.

 

במידה רבה, ההצלחה הגיעה בזכות החסות שפרסו על צ'פמן גדולי האמנים באותה תקופה, כמו סטינג, פיטר גבריאל וברוס ספרינגסטין, שאף צירפו אותה לסיבוב הופעות אדיר שערכו בעבור אמנסטי וזיכו אותה בחשיפה בינלאומית (היא גם השתתפה בקונצרט למען נלסון מנדלה, בתקופה שזה היה עדיין אסיר בכלא של דרום אפריקה).

 

אלא שבדיוק כמו האמנים שלעיל, החשיפה האדירה הסבה נזק של ממש לקריירה של צ'פמן בטווח הארוך. הכוונות הטובות שלה ושל חבריה הגיעו מהר מאוד לגיהנום הציניות. המחאה של צ'פמן אומצה על ידי היאפים הלבנים מעידן הוול סטריט, שהעדיפו את הזעם השחור שלהם עטוף במלודיות מענגות, ולא בהפצצות ראפ מיליטנטיות. התוצאה היתה שהמחאה הכואבת שהובעה בשירתה התמסמסה לחלוטין. הקהילה השחורה לא הפכה אותה לאייקון בשל הזיהוי שלה עם הקהל הלבן והעשיר, וזה מאס בה כעבור זמן קצר, כשהנדנוד המחאתי שלה ושל עמיתיה למקצוע יצא לו מהאף, בעוד הקוקאין פילס לשם את דרכו.

 

צ'פמן נעלמה תוך שנים אחדות בשוליים. אלבומה השני כשל והיא התעטפה בשתיקה תקשורתית, אם כי המשיכה להוציא אלבומים אחת לכמה שנים. למעט להיט אחד, נדיר, ב-1996 (Give Me One Reason) היא נשארה מחוץ לתודעת הציבור הרחב. המוזיקה שלה, צריך להודות, לא שיחזרה באלבומים שהוציאה מאז 88' את רמת הדיוק והצלילות הנדירה של אלבום הבכורה, אבל עדיין, מדובר בזמרת מאיכות נדירה, גם מבחינה קולית וגם ברמת האומץ והכנות.

 

אלבומה החדש של צ'פמן Where You Live לא צפוי לחולל מהפך בקריירה שלה. קהל אוהביה הקטן ימשיך ללכת אחריה, ואילו הציבור הרחב ימשיך להתעלם, וחבל. זה אמנם לא אלבום פורץ דרך או מהפכני, וצ'פמן לא ממש מחדשת בו, אבל הוא אלבום מצוין, מרגש וכואב. למי שרוצה להכיר את אמריקה שטבעה בניו אורלינס, זה אלבום חובה. צ'פמן צוללת בשיריה לדיכוי השחורים, מאז ימי העבדות ועד היום, לאלימות נגד הנשים ולאימה ששוררת בשכונות העוני המוזנחות בעריה הגדולות של ארה"ב. היא עושה את זה בישירות, מבלי להשפיל מבט, בטקסטים נדירים בישירות שלהם.

 

מבחינה מוזיקלית - האלבום שומר על הפקה פשוטה וסאונד חם (ההפקה של צ'אד בלייק וצ'פמן). גיטרות רכות, בס עמוק (פלי מה"צ'ילי פפרס" מתארח בחלק מהקטעים), ותיפוף עדין, יוצרים אווירה מהורהרת וכבדה.

 

צ'פמן אולי לא שובבה כמו אלניס, לא חביבה כמו נורה ג'ונס ולא מלטפת כמו דיידו - אבל 15 שנה לאחר שהפציעה, היא עדיין אחת הזמרות הכי נפלאות בעולם, ומי שמחפש במוזיקה שלו משהו קצת יותר תוכן - ימצא באלבום שלה את מבוקשו.      

 

• האתר של צ'פמן