PSP: גאדג'ט שמתאים גם למבוגרים

קנינו את הקונסולה הניידת של סוני עבור הילד של המשפחה. בתחילה, הוא לא גילה עניין במסך המדהים, בסאונד המשובח וביכולות ה-Wi-Fi, אבל אחרי כמה שבועות המומחיות שלו עברה את שלנו

כחובבי גאדג'טים, קשה לנו עם העובדה שקיים גאדג'ט כל כך חמוד שאינו ברשותנו. לכן החלטנו לרכוש PSP. הקניה התבצעה בארה"ב, שם המחיר נמוך משמעותית לעומת הארץ (מחיר כל משחק בין 35-45 דולר, לעומת 320-350 שקל בישראל!). במקור, הקונסולה הניידת של סוני נועדה לילד, שמייחל זה זמן רב למשחק Gameboy או פלייסטיישן.

 

מכיוון שה-Gameboy כבר מיושן ופלייסטיישן 2 (ומעלה) לא ייכנס לסלון המעוצב שלנו (רק מערכות פסיביות בקולנוע הביתי) - ה-PSP היה המועמד הטבעי לרכישה. כשקיבלנו את החבילה, התנפלנו עליה והתחלנו

ללמוד את המכשיר. הנה המסקנות.

 

עיצוב מדהים ותכונות מעניינות

 

העיצוב והמסך של המכשיר מדהימים. העיצוב החיצוני, התחושה שלו, המסך והעיצוב של ה-UI הן לא פחות ממלאכת מחשבת.

 

למכשיר כמה תכונות מעניינות (לטוב ולרע): הוא כולל חיבור USB 2.0 לחיבור למחשב (כרגע מאפשר רק לגשת לכרטיס הזיכרון - שדרוגי תוכנה עתידיים ותוספים צפויים להקנות לו תכונות חדשות כגון מקלדת, מצלמת וידאו וכו'); יש לו מסך WideScreen ענק, בהיר ועם איכות תמונה לא פחות ממדהימה; יש לו תמיכה ב-Wi-Fi, דבר שנעבור עליו בהמשך; יש לו כרטיס זיכרון MemoryStick Duo/Pro; הדיסקים מגיעים בפורמט UMD של סוני.

 

הקונסולה מצוידת במסך בגודל 4.3 אינץ', שתומך ברזולוציה של 480 על 272 פיקסלים. זה לא נשמע הרבה, אבל מהמרחק הקצר שבו בדרך כלל צופים בו, המכשיר עושה את העבודה מצויין. התמיכה ב-Wi-Fi מאפשרת למכשיר להוריד עדכוני תוכנה, לשחק עם חברים בסביבה הקרובה וכן להשתמש בדפדפן.

 

השימוש בפורמטים של סוני (UMD ו-memory stick duo pro) מצביעים על הכיוון של החברה - שימוש במכשיר בתור פלטפורמת DRM לכל דבר. כבר מהרגע הראשון ניתן לראות את השימוש במנגנון שמירת זכויות היוצרים בכל היבט של המכשיר.

 

איכות הסאונד משובחת

 

רכשנו גם חבילת Value Pack, שכוללת, בין היתר, אריזה נוחה, דיסק Sampler, כרטיס זיכרון ואזניות עם שלט. איכות הסאונד של המכשיר לא נופלת מאיכות הווידאו - שימוש באזניות של Shure נתנו לנו את קטעי הסאונד מה-Sampler (שיש בו כמה וידאו קליפים לדוגמה) באיכות מדהימה.

 

מכיוון שהמכשיר משמש גם כפלטפורמה לניגון סרטים שסוני מוציאה על גבי תקליטורי UMD, החברה דאגה לייבא לכאן גם את רעיון ה-Zone, כאשר לכל מכשיר יש Zone משלו והוא ינגן סרטים (למזלנו, לא משחקים) מאותו האיזור בלבד. השימוש ב-UMD גורם לכך שלסוני יש שליטה מלאה (לפחות בשלב הנוכחי) על התכנים שיוצאים לפלטפורמה זו.

 

המכשיר מסוגל להציג סרטים, מוזיקה ומשחקים שנשמרים על גבי כרטיס הזיכרון שלו. משחקים משתמשים בכרטיס הזיכרון בכדי לאפשר לכם לשמור ולהתחיל את המשחק היכן שהפסקתם (או לשמור אותם במצבים שונים). עד כמה שראינו, הסוללה מחזיקה מעמד הרבה זמן. במשחקים, זה אומר למעלה מ-4.5 שעות של משחק; בסרטים (בשל הגישה ל-UMD) יש סבירות שהמכשיר יחזיק לא יותר מסרט או שניים לכל היותר.

 

סוגי הסרטים שניתן להציג אותם (משחקים אי אפשר להוריד בינתיים) הם פורמטים מתקדמים כגון AAC, ו-MPEG4 (גירסת 3GP הטלפונית). התאימות בין כל המכשירים של סוני שתומכים ב-Memory Stick גורמים לכך שקל מאוד להציג תמונות וסרטים שנשמרו על הכרטיס במצלמות דיגיטליות, טלפון סלולרי ושאר התקנים מתוצרת סוני.

 

יש כבר אמולטורים

 

איכות עיבוד התמונה בזמן אמת מאפשרת למשחקים להיות יפים לפחות כמו פלייסטישן רגיל: את המכשיר המקורי שיחררה סוני עם מספר סרטים (כולם Zone 1, פרט לאלה ששוחררו ביפן). מרבית התכנים מיועדים לבני נוער.

 

תכונות ה-Wi-Fi וה-Caching של ה-PSP מאפשרות לעשות דברים מתוחכמים, כמו שיתוף משחקים של אחד השחקנים והעברתם לשחקן הבא במשחק הרשת. המכשיר עדיין מחפש חברים באיזור הקרוב (Local Network) אך סביר להניח שיהיה קל למדי לגרום לו לשחק עם חברים בבתים שונים ואפילו ליצור משחקים מרובי משתתפים על בסיס שרת מרכזי.

 

עם יציאת המכשיר החלה לפרוח תעשיית האמולטורים, שמאפשרת הורדת משחקי GameBoy ותוכנות ייעודיות אחרות על כרטיסי זיכרון, כך שניתן להשתמש בהם ברשת. משחקים כאלה נקראים ברובם HomeBrew מכיוון שאינם ניתנים רשמית על ידי סוני.

 

אפשר לשדרג את המכשיר

 

מי שלא עידכן את ה-Firmware של הקונסולה, או קנה אותה עם Firmware ישן, יוכל די בקלות להריץ משחקים מסוג זה (ויש כבר לא מעט כאלה). אולם, אלה שעדכנו את התוכנה המובנה בחומרת המכשיר (כולל אנחנו) קיבלו תכונות מתקדמות מסוגים אחרים במקום האפשרות להריץ HomeBrew (שאנחנו מנחשים שתגיע לגירסאות המתקדמות). בין היישומים הזמינים: שינוי קצב העיבוד מ-222 מגהרץ ל-333 מגהרץ, דבר שסוחט ממנו עוד כ-30% במהירות העיבוד.

 

בגירסה 2.0, הוסיפה סוני תכונות רבות ל-Firmware, שהורדתו דורשת חיבור Wi-Fi וכרטיס זיכרון לא גדול. העדכון יורד כמשחק לכרטיס וכאשר "משחקים אותו" הוא משדרג את המכשיר.

 

השדרוג לוקח מספר דקות, ומוסיף למכשיר אפשרויות ניגון של פורמטים נוספים, וכן דפדפן אינטרנט מלא (כולל ג'אווהסקריפט), אם כי הורדת תכנים למכשיר אינה פשוטה כל כך עקב היעדרם של מסך מגע או מקלדת (שבטח יגיעו בקרב). חיסרון אחד של גירסה 2.0 הוא הגברת השימוש ב-DRM, ומניעת השימוש במשחקי HomeBrew.

 

מתוחכם מדי?

 

היכולות של המכשיר לשמש כפלטפורמה כבר הביאו לפריחה של שוק האביזרים בסגנון iPod. כבר ראינו מערכת אודיו (מגבר ורמקולים) שמתחברת למכשיר, מערכת חיבור לרכב (שהופכת אותו למערתכ בידור לרכב) ועוד.

 

עודף התחכום והיחודיות של הקונסולה לא בהכרח מהוות נקודות יתרון. הילד (בן 5.5), שהמכשיר נרכש "עבורו", החליט שזה לא כל כך מעניין אותו, מכיוון שלא ניתן לשתף משחקים עם חברים ואף אחד לא מכיר את המשחקים האלו. ניסיון כושל לשכנע אותו שזה ממש הלהיט של השנה לא עלה יפה ולכן לא ניסינו להסביר לו מה היתרונות של משחק בממשק Wi-Fi.

 

המשחקים שנרכשו עם המערכת היו Ape Escape ומשחק לחימה טקטי. עם תחילת השימוש במשחק, הילד נמשך דווקא לגרפיקה המהודרת ולאלימות (הלא קשה) של המשחק הבוגר יותר (Dynasty Warriors), אולם עם הזמן הוא העדיף את המשחק שמיועד לקבוצת הגיל שלו – Ape Escape.

 

החשש העיקרי היה בשל תחכום יתר של השליטה במכשיר, הכולל מספר רב של מערכות שליטה, כפתורים ואפשרויות שונות. המשחק פשוט מנצל כל כפתור על הפלטפורמה, וכמות הפעולות הסודיות בו מרשימה (לחצו פעמיים על כפתור או ברציפות על שניים שונים ותקבלו תגובה שונה ממה שציפיתם).

 

בכל מקרה, אחרי כמה שבועות חששותינו התבדו לחלוטין: בשבוע הראשון עוד הצלחנו להביס אותו בקלות במרבית המשחקים, אבל עקומת הלמידה שלו עלתה במהירות. כנראה שלגאדג'ט טוב אין גיל.

 

הכתבה פורסמה במקור באתר hometheater.co.il.