רק בבית יש אוכל טעים

אנה וגנר חוזרת, והיא אמא. על ילדים ועל מה שהם אוהבים לאכול, על הורים ועל מה שהם אוהבים לבשל, עם הרבה אהבה והמון אוכל. טור חדש

נחמה ונחת מגיעים לרוב ממקום בלתי צפוי. ישבנו- הילדים ואני – לארוחת בוקר במלון יפהפה על שפת אגם שהיה פעם יפהפה ועכשיו – על פי הילדים – הוא מלא קקי, והם לא הפסיקו לקטר.

 

"היוגורט לא נכון", צייצה פשושית בת רבע לארבע. "אין פה שונדבר", קבע המבוגר האחראי, חמש וחצי, למרות שעל מזנונים קורסים מרוב כל טוב התנוססו עשרות טסים וקערות משובבי-חך. בורקס? את זה לא אוכלים בבוקר, הודיעו לי שניהם בפסקנות שאין אחריה דבר. ביצים? אי אפשר, כי ביצים, כידוע לכל, אוכלים בצלחת דונלד דאק, וכאן אין. מיץ? לאאאא. אין לו צבע של מיץ תפוזים. הצבע לא טעים.

 

קורנפלייקס? אי 'פשר. בגלל שהוא בקערה ואין ציור. שלחתי את הגדול לסיור עצמאי בין הטסים והיסיתי את הקטנה מהמשך הנאום שלה, שהפך בפיה לסיסמת-הפגנות : אוכל איחסה-ביחסה! המלון פה פיחסה! והבטחתי לעצמי שכאשר נגיע הביתה, אני אלמד אותה את "שתי מדינות לשתי עמים". כך לפחות אפשר יהיה לתעל את מבטי הפליאה והתיעוב של היושבים סביב לנו לאפיקים נכונים יותר.

 

הגדול ניחן בחוש דרמטי, והוא שב בדהרה ממסעו, כולו מזועזע: "אמא, יש סלט עם תולעים! תראי, הנה שם!", אמר, והצביע על קערת בריאות עתירת נבטים. הבטחתי לעצמי שכאשר נגיע הביתה אנביט איתו משהו, ונדתי (גם כן לעצמי) על ההסבר הדפוק שניתן לו, שאלה תינוקות של שעועית. למה שיאמין לי? הרי הם לא נראים כמו שעועיות קטנות, נכון? נכון אמא?

 

אז, בעודי מזכירה לעצמי שקשה מאד לקיים את כל ההבטחות שאם לאה ודואבת מליל שימורים מבטיחה לעצמה, או-אז ירד מלאך משמיים וגרם לשניים לצייץ יחד כך: "אמא, בואי ניסע הביתה. רק בבית יש אוכל טעים".

 

הלב נמלא גאווה. לא נסענו. במקום זה נקראו שני מבוגרים לתחקור נוקב, שבסופו נמצא היוגורט הנכון בפאתי מקרר עלום, ואמא עמדה וטיגנה חביתה-כמו-בבית במקום שבו עמד קודם הבחור עם כובע הטבחים, ולמרות מחאותיו של בכורי, אמא אכלה קצת מן התולעים כדי להוות דוגמא אישית הולמת, והבטיחה לשניים שלא יהיה עוד אוכל מוזר בטיול המוזר הזה. הוי, כנרת שלי, ההיית – או חלמתי על שניצל?

 

בכל בית שגדלים בו ילדים יש "אוכל מוזר", "ריח לא טעים", ושאר איפיונים חלקיים אבל מאד מאד משמעותיים למזון. מה לעשות שהם יודעים בדיוק מה הם לא רוצים, אבל לא יודעים להסביר מדוע באופן שיתקבל על דעתנו? כי העגבניה נ ו ג ע ת, זה למה. כי לאפרסקים יש שערות, כי זה ירוק, כי זה כתום, כי בתוך הקציצה המאד טעימה נמצא עלעל של פטרוזיליה ואז הכל לא ראוי לאכילה, ובתוך השזיפים יש עצם, ואמא אמרה שאנחנו לא אוכלים פרחים אז גם לא את העלים שלהם, נכון? וככה יורדת קערה של בייבי-סלט לטמיון, והתוכחה מלווה במבט נעלב: מה, את לא יודעת את זה? איך העזת לא לדעת?

 

ובכל בית שיש בו ילדים, הם לא ממשיכים להפתיע. סרבני התירס יאהבו אותו בלביבות וידחו אותו בשאט נפש בקלחים. אוהבי השניצל רוצים אותו רק מהודו או עגל. כבר האכלתי שונאי-דגה מובהקים ונמוכי קומה בקציצות סלמון והם לא האמינו שבפנים יש דג, וכבר ראיתי כיצד מה ששנוא בבית נאכל בחדווה בחוץ ולהיפך, ומה שנטרף בתאווה בצהריים בגן – לא ראוי אחר כך לעלות על השולחן. אפילו את המוזר-מכל כבר שמעתי באזני: אמא, הגלידה לא טעימה. כי זה קר. אבל גם הארטיק קר, לא? לא, כי הוא אדום. הגלידה היתה מעשה ידי להתפאר, סורבה מתותים שלוקטו ביד, ובצידו עוד אחד מפסיפלורה נטולת גרעינים. במקום זה רצו ארטיק שכולו צבעי מאכל וסוכר. וקיבלו, בטח שקיבלו. ומיד אחר כך כבר לא רצו אותו.

 

במאבקי האוכל, שהפסיכולוגים יודעים לספר לנו שהם מאבקים על אינדיבידואציה ורצון חופשי, אין מנצחים ואין מפסידים. יש רק התשה, ומשום כך רוב המאבקים מיותרים לגמרי, אבל כשתראו לי את האם היהודיה שמוכנה שעוללה יילך לישון בלי ארוחת ערב רק בגלל שלא ויתרה לו, אני אכרע ברך לפניה ואגרור אותה למטבחי, שתלמדני את הסוד. בינתיים, הימים חולפים – ולמשמע הקריאה "אמא, אני רעב", היהודיה החתומה מטה שועטת אל המקרר וממנו אל המיקרו, בתקווה לטוב.

לפני היות המאבקים, היו ההבטחות שהטחתי לעצמי: בלי צבעי מאכל וסוכר לבן. בלי חטיפים שאני לא מבינה ממה הם עשויים וכיצד הם עשויים. בלי קוקה קולה, בלי מיצים מוגזים, עם המון ירקות ופירות ובשר ודגים ולחם שאופה בעצמי במכונה הזאת שקניתי במיוחד.

 

המכונה עדיין מחכה לי בקופסה שלה. לו צבעי המאכל ידעו לדבר, הם היו צוחקים לי בפנים. קולה נחשבת למעדן נחשק. את הירקות עדיין צריך להסוות, או לחתוך באופנים שאינם מזכירים לא את מוצאם ולא סלט. ועם כל זה, נרשמו כמה הצלחות מרשימות בתחום הפרי, והשניים קרניבורים מובהקים, ובפעם הראשונה והאחרונה שבה ראו שניצל-כוכבים, הודיעו למארחת שלהם שזה לא אוכל, זה צעצוע. ואמא אמרה הרי שאסור לאכול צעצועים.

 

מכל מלמדי במטבח -השכלתי, ומילדי למדתי כמה דברים חשובים באמת: תכנון די קפדני מראש, שילוב עדין בין המוכר לחדש, וכמה פטנטים שיענגו את חיכם של האכלנים הכי קונסרבטיביים בסביבה. המדור הזה מיועד להם ולהורים שלהם, ולתובנות של כולנו, אמהות אובדות במטבח ואבות נבוכים. לרוב נהיה כאן לבד עם ההתלבטויות וההצלחות שלנו. לפעמים נאתגר שפים ידועי-שם בהמצאת מנת-ילדים חדשה ומרנינה ממרכיבים מוכרים וטובים, ונקווה שלא יהיה חם מדי או קר מדי, ירוק מדי או מוזר מדי.

 

ובתור התחלה, למי שעדיין אין לו: אנא, עשו לעצמכם חיים טובים יותר. קנו סיר בישול איטי. מן הרגע שחיברתם אותו לחשמל, חייכם ישתפרו פלאים. מה עושים איתו? המון דברים. למשל, שופתים סיר מלא בירקות טריים על כנו המתכתי שעה לפני שהולכים לישון, וכשהולכים לישון מעבירים לחום נמוך. למחרת בבוקר הוא יהביל בדיצה, ועוד בדרך לעבודה אפשר יהיה לייצר מן הירקות הללו מרק בממחה, פירה לתוספת – ואם תשליכו אל הסיר חזה עוף שלם ותשאירו אותו שם במשך חצי שעה, בדרך לעבודה, הוא יהיה רך וניחוחי ובעיקר – עסיסי, וימתין לכם בסבלנות עד לארוחת הערב, עת תעשו ממנו סלט פסטה לטף.

 

סלט פסטה

 

קניות:

250 גרם פסטה לא גדולה במיוחד, צדפים או גלגלים או ברגים

1 חזה עוף מנוקה היטב

1 בצל בינוני, מגורר דק

1 כוס ירקות מבושלים שהטף מוכן לאכול

1 מלפפון חמוץ, מגורר אף הוא

1 כף מיונז (ביתי, בטח שרצוי ביתי. לא מצוי? לא נורא)

1 כף רכז עגבניות או עגבניות מיובשות טחונות

1 כף חלב קוקוס

מלח, פלפל לפי הטעם – ואולי גם קצת אורגנו, כמו בפיצה? תנסו

 

וכך עושים:

1. משליכים את חזה העוף לסיר בישול איטי. מבשלים 40 דקות. מוציאים, מסננים ומצננים.
2. לעת ערב, משתמשים במי הבישול של הירקות שוב: מרתיחים אותם בסיר שיכיל את הפסטה בנוחות, מוסיפים את הפסטה, מבשלים, מסננים.
3. בעוד הפסטה חמה מאד, חותכים את העוף והירקות לפיסות, מוסיפים את המגוררים והרוטב ומערבבים היטב. מגישים חם או קר. וכן, אפשר עם פתיתים ואפשר עם קוסקוס במקום הפסטה.

 

אין לי נתונים מדעיים על אחוזי ההצלחה, אבל כששבנו הביתה מן הכינרת, סוכם כך: שהים הזה מלוכלך מדי, ושאנחנו לא נוסעים לשם יותר עד שהם ילמדו לבשל כמו אמא.