כל מה שאפשר לעשות, ויותר

"שרף הלך כל האליפות על חבל דק, לא היו לו כלים אמיתיים לשנות בעזרתם את המשחק. לאור זאת, אין באליפות נבחרת שמיצתה את הפוטנציאל כמו ישראל, פרט ליוון". עפר שלח מסכם

ישראל הלכה הביתה יחד עם שתי נבחרות עמוסות בשחקני NBA, שהשיגו הרבה פחות מן השם והפוטנציאל שלהן. שחקן NBA ישראלי עדיין לא נראה באופק, אבל אין באליפות הזו נבחרת שמיצתה את הפוטנציאל שלה כמו החבורה של צביקה שרף – בקו אחד עם יוון, שהדיחה אותה.

 

• לתיאור המשחק - לחץ כאן
• לתגובות לאחר ההפסד - לחץ כאן

 

היוונים החליפו את דור הכוכבים של פעם בשחקנים אפורים, שמגנים בחירוף נפש וגורמים ליריב להיראות רע. זה קרה לצרפת בחלקים מסויימים של המשחק, גם לסלובניה, שתי נבחרות הרבה יותר מוכשרות מישראל שעלו לרבע הגמר. ועדיין, זה לא היה חייב לקרות לישראל. יכול להיות שבמובן מסוים, השחקנים של צביקה הפנימו יותר מדי את האזהרות שלו מן הנבחרת היוונית האהובה עליו. בפתיחת המשחק הם ניראו, לראשונה באליפות הזו, כאילו רועדות להם הידיים.

בורשטיין מול יוון. בפעם הראשונה נראה כאילו רועדות הידיים (צילום: איי פי)

 

יוון היא נבחרת מטעה. היא מובילה בהפרש שהוא לא יותר משתי שלשות, ובידיים שלה הוא נראה כמו עשרים. היא לא שומרת אלים, אלא מתואם, אתלטי, צמוד לעקרונות הברזל שינאקיס מחדיר בה. היא עלתה לרבע הגמר כשרוב הקלעים שלה בכושר מחריד, והסנטר שלה מתקשה להגיע ל-50% מהשדה. זה קרדיט לינאקיס, אבל רק מראה כמה היתה ההזדמנות הישראלית גדולה.

 

שרף הלך לכל אורך האליפות על חבל דק. לא היו לו כלים אמיתיים לשנות בעזרתם את המשחק. לא היו לו גורדון או קטש של פעם, שאפשר לצפות ממנו שיושיע אותך כשהכל תקוע – המוניטין של טפירו ידוע לא רק לנו, והמאמנים היריבים הצמידו לו את הטובים שבשומריהם. בסופו של דבר, הוא לא הצליח לעשות הפעם מה שעשה עבור מולי קצורין באליפות בשבדיה. לא היה לישראל גבוה עם קליעה מחצי מרחק כמו שטיינהאור, שפותח את ההגנה, לא מחסל הגנתי באחד על אחד כמו הנפלד.

 

הדבר המרשים באמת לאור כל אלה היה תבונת המשחק שהציגה הנבחרת, הביצוע הטוב (רוב הזמן) של התרגילים, ויכולת ההסתגלות והאלתור שגילה שרף עצמו, שהואשם לא פעם בקבעונות והיצמדות לדברים שלא הולכים. הנבחרת שמרה היטב על הכדור – שוב, למעט המחצית הראשונה מול יוון – ונתנה לעצמה פעם אחר פעם סיכוי לנצח. זה כל מה שנבחרת ישראלית יכולה לעשות, ויותר.

 

האליפות המצויינת הזו – למעט האולם בבלגראד היו כל המגרשים בהצלבה מלאים, כל המשחקים היו מרתקים – ספגה מכה גדולה עם ההפסד של סרביה. שלבי הגמר, באולם של עשרים אלף מקומות, עלולים להיראות ריקים בלעדיה. אבל היה בה עד עכשיו כדורסל אירופי מצויין, מהסוג שבו שום כוכב (למעט נוביצקי, שנראה כאילו הוא בא לשחק עם הילדים) לא יותר גדול מהקבוצה שבה הוא משחק ולא השמות קובעים. בתוך זה, הנבחרת של שרף ובורשטיין וטפירו וחג'ג' וכל השאר עמדה בכבוד ויותר מזה. זהו הכדורסל הישראלי, והוא מקור לגאווה.