ארוחת חג מסורתית: עצבים, ריבים ועצם בגרון

חשבתם שראש השנה הוא חג? לא תמיד. הרבה אנשים מסתובבים עם זיכרונות אימים מהארוחה המשפחתית החגיגית שפותחת את השנה, ושנוטה להפוך למיני-אסון. הוריו של אסף התגרשו רגע לפני החג, מתן איחר והרעיב את המשפחה עד 11 בלילה, חמותו של רפי איבדה אוכל ל-40 איש – אלה רק חלק מהסיפורים שמסוגלים להפוך כל תפוח בדבש למרור בכרפס

ערב ראש השנה של כיתה ו' חרוט עמוק בזיכרונו של אסף שוסטר (25) מהרצליה. כמה ימים לפני כניסת החג ההוא, החליטו הוריו להתגרש – ועל ארוחה משפחתית עם אמא-אבא סביב אותו השולחן לא היה מה לדבר. "היו בבית מריבות על השאלה מי מההורים ייקח אותי ואת אחי הגדול לארוחת החג", משחזר שוסטר.

 

"אני זוכר שבאו אליי ושאלו אותי אצל מי אני מעדיף לאכול, וזה יצר אי-נעימות ותסכול. בסופו של דבר, אמא נכנעה והלכנו לסבתא מצד אבא. עד היום אני זוכר את ההרגשה, כשישבנו – אני ואחי – בשולחן. כל בני המשפחה המורחבת ריחמו עלינו והטעם של התפוח בדבש לא היה מתוק באותו ערב. מאז אותו חג טראומטי פיתחתי אנטי לתפוחים בדבש".

 

שוסטר הוא לא הראשון, ובטח שלא האחרון, שעצם איזכורה של ארוחת ראש השנה גורם לו לחולשה. יותר מרוב ארוחות החג, משהו בארוחת ראש השנה הופך אותה לבעלת פוטנציאל נפיץ במיוחד – מעין המקבילה המשפחתית של ליל ירח מלא שמשגע זאבים. למעשה, ערב החג הראשון של תשרי מעלה בישראלים רבים הרבה זיכרונות, שהם הכל חוץ מחגיגיים.

 

עצם של דג בגרון

 

אצל משפחתו של גולן שלומי (34), למשל, כמעט נגמרה הסעודה בבכי מר. "זה היה בשנה שעברה, כש-30 איש התכנסו אצל סבתא שלי והתחילו לאכול כמצוות החג", הוא מספר. "אני, שלא הכנסתי שום אוכל לפה שלי כל היום, הייתי רעב במיוחד וחיכיתי לדג. בירכנו שנהיה לראש ולא לזנב, וכל אחד קיבל חתיכה מהדג לצלחת.

 

"אני זוכר שהתחלתי לאכול והיה טעים, ופתאום הרגשתי שנתקע לי משהו בגרון. התחלתי להשתעל, אבל לא עזר כלום – זה לא יצא לי. המשכתי להרגיש שאני נחנק, והארוחה הסתיימה בזה שאבא שלי הסיע אותי לבית החולים 'איכילוב'. הרופא במיון הוציא לי במלקחיים מיוחדים עצם קטנה שהיתה תקועה לי בגרון. כל אותו ערב לא יכולתי להכניס שום דבר לפה, והחג נהרס לי".

 

כולם היו עצבניים עלינו

 

גם מתן סנדר (26) מגבעתיים לא יכול לשכוח את ארוחת ראש השנה המשפחתית, שנערכה לפני ארבע שנים – בעיקר כי כל האורחים חיכו לו, לשני אחיו ולאמו במשך שעות ארוכות, שיואילו להגיע עד לעפולה. "הכל בגלל האוטו והעבודה", מאשים מתן. "בדיוק התקבלתי להיות מוכר בחנות בקניון, והבוסית לא שחררה אותי בצהריים, אלא האריכה עוד ועוד את המשמרת כי המון ישראלים רצו לקנות מתנות לחג.

 

"בדרך צפונה נהגתי מהר כדי לא לאחר, ופתאום, ליד ואדי ערה, נדלקה לנו נורת אזהרה אדומה והראתה שהמנוע התחמם יותר מדי. כיביתי את המכונית, כבר היה חושך בחוץ, וחיכינו כל המשפחה בתוך האוטו שהמנוע יתקרר קצת. כשהתנענו שוב, נסענו בקושי שישים קמ"ש כל הדרך, כדי שהמנוע לא יתחמם שוב. כשהגענו לעפולה, כולם היו עצבניים עלינו וגם אנחנו היינו עצבניים על עצמנו, ורק באחת עשרה בלילה התחלנו – כל המשפחה – לאכול. זה היה ראש השנה שלא אשכח בחיים. מה שכן, כדי להשכיח את הכעס, כולנו שתינו כמויות מופרזות של יין".

 

החמות איבדה את האוכל 

 

אורחים שמאחרים או נעלמים הם דבר שמעכב הרבה ארוחות משפחתיות, אבל מה קורה כשהנעדר הראשי הוא דווקא האוכל? רפי (55) מראשון לציון נושא כבר 20 שנה את זיכרה של ארוחה שבה אירע בדיוק המקרה המוזר הזה. "אנחנו בני העדה הגרוזינית", הוא מסביר. "חמותי היתה מאוד פרימיטיבית, אישה מאוד מבוגרת, שהכינה את האוכל במשך שבועות לארבעים איש. אצלה, באור יהודה, הדלת תמיד היתה פתוחה 24 שעות ביממה.

 

"בבוקר שלפני הארוחה היא ניגשה למטבח לוודא שהכל מוכן לאורחים, ופתאום ראתה שאין אוכל. היא צעקה ובכתה והזעיקה את המשפחה מהבית וסיפרה לנו שהאוכל נעלם. היינו בשוק והתחלנו לחפש מי גנב את האוכל. רק בערב התברר שאחת מקרובות המשפחה רצתה למתוח את חמותי, נכנסה אליה בלילה שלפני והעבירה את כל האוכל מהבית שלה לבית אחר".

 

בקבוקי היין מלאו עובש

 

בענייני אוכל ושתייה, שושנה יצחקי (57) מבני-ברק כבר לא סומכת על אף אחד מבני משפחתה. "לפני שנתיים אני הכנתי את האוכל לראש השנה, ישבתי על הבישולים לכל האנשים והדבר היחיד שביקשתי מאמא שלי בת ה-75 היה שתדאג לבקבוקי יין לחג, שיהיה במה לעשות קידוש. אבל אז, כשהגענו אליה, הוצאנו מהארון את הבקבוקים, והתברר שהם מלאים בעובש.

 

"התחלתי לפחד שלא יהיה לנו איך לעשות קידוש, ונכנסתי לפאניקה. דפקתי באטרף על הדלתות של השכנים ואחד מהם הסכים להשאיל לנו בקבוקי יין. אחר כך התברר לנו שגם דבש אף אחד לא הביא. וגם אז נכנסנו, בפעם השנייה באותו ערב, לפאניקה. הלכנו שוב לאיזה שכן והתחננו לצלוחית קטנה, שתספיק לקיום מצוות החג. מאז, רק אני עושה הכל. לא נותנת לאף אחד לגעת בכלום".

 

כולם קיללו את כולם

 

ישנם גם מקרים שבהם ארוחת החג עובדת טוב מהבחינה הלוגיסטית – כולם מגיעים בזמן, האוכל על השולחן ואף אחד לא התגרש יום קודם לכן – אבל אז קורסת בגלל שהמשתתפים לא מסתדרים אלה עם אלה. "אני רק נזכר בארוחה ההיא, לפני שלוש שנים, ונעשה לי רע", אומר אבי מזרחי (65) מפתח-תקווה.

 

"כולם קיללו את כולם, צעקו ולא דפקו חשבון. היה בלגן וריבים והילדים הרביצו אחד לשני. הרגשתי שהאורחים האחרים מקנאים בי ובאשתי ובילד, כי אנחנו מתלבשים יותר יפה מהם".

 

אבל בניגוד להרבה מאוד אנשים, שמכירים סיפורים כאלה מיד ראשונה, מזרחי גם החליט לעשות משהו בנידון. "שאלתי את עצמי, בשביל מה אני צריך לבוא גם בשנה הבאה לחגוג עם כל המשפחה המורחבת, אם ממילא אני הולך להתעצבן?" הוא אומר, ומספר על הפתרון שמצא: תוכנית התנתקות.

 

במחאה על המריבות החוזרות ונשנות, החליט מזרחי לפני שלוש שנים לחגוג את ראש השנה עם הגרעין המצומצם בלבד, הכולל חוץ ממנו, גם את אשתו וילדו יחידו. העיקר שלא יהיו יותר סכסוכים במשפחה המורחבת.

 

"מאז, אני, הילד והאישה לובשים בגדים חגיגיים, קונים אחד לשני מתנות", הוא אומר. "לפעמים אשתי מפנקת אותי בבגד יפה, בטבעת. אני גם קונה לה משהו, שתהיה מבסוטה, ויושבים ומעבירים את הערב בסבבה. ככה יוצא שיש פחות ריבים וויכוחים. הגעתי למסקנה שהכי טוב בבית שלי, בשקט, בלי עצבים".