בוטה, אך לא וולגארי

בלי יותר מדי סטיות לפרטים, פרסים וצחקוקים, "משחק מקדים" עם גלית גוטמן החיננית נותר שעשועון חביב

משחק מקדים, ערוץ 10, יום חמישי, 21:40

 

לעונה הראשונה של "משחק מקדים" התוודעתי בדרך הרצויה ביותר למכונני לוחות המשדרים בטלוויזיה: היא שובצה לפני "אהבה זה כואב", וכדי לא להחמיץ נכנסתי לערוץ 10 כבר בשלב מהדורת החדשות. השנה, למרבה העצב, המשחק המקדים איננו מקדים דבר, זולת גיא זוהר, ועל "פיק אפ", המקדימה את "משחק מקדים", לא הייתי בונה יותר מדי.

 

אבל השעשועון, בהנחיית גלית גוטמן, נותר חביב כשהיה, ואפילו השתפר. יש גימיק שקשה לעמוד בפניו - בחירת האופי ובחירת היופי – פשוט וקולע. המשתתפים אינטליגנטיים, ואינם נראים כמי שרק המייק-אפ מעביר אותם את משוכת מותר האדם, סגנון ההגשה של גלית גוטמן חינני, ענייני, ואיננו גונב את ההצגה, והעוגנים הקטנים שנוספו השנה, בדמות פאנל החברים ושיחות טלפון של גוטמן אל מועדון האקסים, הם קצרים מספיק כדי לא לאבד עניין במתרחש.

 

"משחק מקדים" מזכיר את השעשועונים הבריטיים, ולא האיטלקיים או האמריקניים. כלומר, הוא מצליח להיות בוטה וחושפני בלי להיות וולגארי. השיטוט בתוך מגירות התחתונים של המועמדות, כולל מבט-על על קונדומים, ויברטורים, כולל דיון עליהם, היה מתקבל איום ונורא בפורמט אחר. כאן סגנון השיח של המשתתפים והמנחה מנייד את כל העסק בקלות ממחלקת הבלתי נסבל, אל המחוזות הנכספים של השיק האורבני, דוגמת "סקס והעיר הגדולה".

 

האריזה הנאה של התוכנית כוללת גם אולפן סימפטי, קהל לא מתלהם, עריכה הדוקה והליכה די מהירה מקו ההתחלה אל קו הסיום, בלי יותר מדי סטיות לפרטים, פרסים, גיחוכים וצחקוקים, מהסוג האהוב כל כך על יוצרי שעשועונים באשר הם.

 

שמנמנים, ערוץ הילדים, יום חמישי, 17:30

 

סרטו של רוני קובן, ששודר ביום חמישי אחר הצהריים בערוץ הילדים, הצליח לקיים דיון מעניין בתופעת ההשמנה אצל ילדים ובני נוער ולהראות די בקלות עד כמה נכשל הטיפול של המבוגרים בבעיות ההשמנה של עצמם, ועד כמה הם מצליחים להעביר את הכשלון הזה הלאה, לילדיהם.

 

סהר, בת 12, אומרת לבמאי קובן, שחלומה הוא להוריד 10 קילוגרם בחופש הגדול ולחזור לבית הספר רזה, ושכל הילדים יגידו "וואו". אלמלא היו לי חלומות ילדותיים שכאלה עד עצם היום הזה, לא הייתי מבינה על מה היא מדברת, אבל תאמינו לי, הבנתי מצוין.

 

סהר כבר הספיקה, אגב, להוריד עשרה קילוגרמים ממשקלה, וגם להעלות אותם בחזרה. אלמלא עשיתי גם את המהלך הזה לפחות פעמיים בחיי, לא הייתי מבינה על מה היא מדברת, אבל גם את הכישלון הזה הבנתי מצוין.

 

בסרט נראו גם הדרכים שבהן מטפלים המבוגרים בילדים השמנמנים: קבוצות תמיכה בעיקר, של "שומרי משקל" וגם מסגרות אחרות. בקבוצת התמיכה של "שניידר" בלט הדגש על הפעילות הגופנית, ב"שומרי משקל" בלטה השיטה: שקילה, סיפורים אישיים, חיזוקים חיוביים מהמדריכה.

 

אבל האם כל זה מספיק? האם זה בכלל נכון? האם אין זה אכזרי מדי להיחשף לטעמן של פריכיות אורז בגיל 12? הרי גם בגיל 42 זה התקבל אצלי כעונש הנורא מכל.