כמויות מלחיצות של פרומואים לערב התרמה ענק לאיסוף מזון לרעבים החלו לרוץ על המרקע. חסר למי שלא יתרום כסף למימון ארוחה חמה, או לרכישת חבילת מזון לנזקקים. וכולם שכחו פתאום שהאחריות לקיום המינימלי בכבוד של אזרחי המדינה מוטל על הממשלה. לא על עמותות המזון, לא על ארגוני הצדקה ובוודאי שלא על כתפי מכונת הרייטינג האימתנית של ערוץ 2.
כולם מתפרסמים בשם הרעב, זה הסיפור. בשם העוני והמצוקה חברות ענק מסחריות זוכות לקמפיין תדמיתי, ומצרפות משפטי מפתח על הקשר עם הקהילה לדוחות הכספיים שלהן. אין ספק, ערוץ 2 עלה על הפטנט המוביל. רוצים רייטינג? רוצים למכור פרסומות? רוצים למלא את מכסת הפקות המקור? אין טוב יותר מיום טוב. או מערב "לתת" או אפילו מתוכנית כמו "תעביר את זה הלאה". בסיפור הזה כולם מרוויחים. אבל זהות המפסידים היא השאלה המרכזית.
השנה כבר ברור שהמאבק על גיוס תרומות המזון הוא מאבק שיווקי. מאבק שבו מי שעשוי לייצר יותר רייטינג עתידי הוא זה שיזכה במספר גדול יותר של הסכמים עם רשתות השיווק, עם המפרסמים הגדולים ועם בעלי ההון. הסיבה היא רצון התורמים להתפרסם, להופיע בטלוויזיה, ליידע את כל הארץ מי תרם וכמה. העיקר שבתחתית המסך יופיע בגדול השם המפורש, ומספר פעמים. רק כך נדע עד כמה חברתיים כולנו, שהסולידריות בעצם לא מתה. היא חיה וקיימת בגדול בערוץ 2, בתוכניות הריאלטי האמיתיות - חלוקת מזון לנזקקים. מי שלא שם לא קיים.
מחקר שהתפרסם לאחרונה התבסס על מידע שמקורו בלמעלה ממאה עמותות מזון. דווקא הגדולות שבהן סירבו להשתתף. למה? כי הן הכי גדולות. האם באמת צריך לחלק מזון? כמובן שכן. מי צריך לחלק ומי אמור לממן את רכישת המזון הנאסף? זו כבר שאלה אחרת. אולי בכלל צריך לתת לנזקים תווי קנייה, שירגישו כמו שמרגישים העובדים המקבלים תווי שי ממקום עבודתם. אולי הגיע הזמן להפסיק את מראות התורים הארוכים בדרך לחבילת המזון, עם שקיות הניילון, השימורים וקופסאות השוקולד למריחה. אולי הגיע הזמן להשיב לאנשים את הכבוד.
אי אפשר. זה הרי יפגע ברייטינג ויהרוס את הפסטיבל כולו. פעם היה לנו פסטיבל שירים, היום יש כוכב נולד. פעם היה מתן בסתר, היום מחלקים את המתן בתוספת נקודות רייטינג. הצורך לשמור על כבודו של המקבל נעלם, כי במפת התקשורת הנוכחית הוא החשוב פחות. העיקר הוא הרייטינג, או כפי שמלמדים בקורסים ליחסי ציבור: "עשית ולא פרסמת - כאילו לא עשית".
לא בטוח שהלחץ המופעל על מי שמקבלים את התרומה להתראיין, להצטלם, להיחשף, הוא הגון. התקשורת אמנם חשובה בחשיפת בעיות, גם אישיות, ובסיוע לפתרונן, אבל קו הגבול עובר היכן שהמצוקה, העוני והרעב הופכים לבידור להמונים. לנו זה כנראה לא משנה. לנו חשוב להפיק ערב שידורים לגיוס מזון, כאילו היינו מדינת עולם שלישי, כאילו שאנחנו בעצם אפריקה. בעצם לא כאילו. השלב הבא הוא לשלוח לדימונה, בשידור חי כמובן, שיירת ג'יפים מאובזרים היטב. אוהלי ענק יפרשו מהם, משם יגיחו מיטב אנשי העסקים האוהבים לעזור ואיתם מצלמות ערוץ 2. "אנחנו כאן בשבילכם", הם יודיעו. "הבאנו מזון יבש, אוכל לתינוקות ואפילו רופא שיבדוק את שיני הילדים".
וכך יוצא שהרייטינג האמיתי מבוסס על עוני ורעב, על מצוקת הפריפריה והחוסר האמיתי בסולידריות ובערבות הדדית. אין מקדם רייטינג טוב יותר מאשר הכוכב/ת הנולד/ת מעיירת הפיתוח. אין מסחטת דמעות יעילה יותר ממעשים טובים המתבצעים באנשים הגרים בערים רוויות פשע ומצוקה. אין דרך יעילה יותר לגבות סכומי עתק עבור פרסומות מאשר להכריז: אנחנו הולכים להאכיל את מסכני ישראל.
במקום כל אלה, אולי כדאי שחברות הענק ישלמו לעובדיהן שכר הוגן, שניתן להתקיים ממנו בכבוד, שעורכי דין ורואי חשבון יתנו מזמנם לסיוע משפטי לאלו שאין ידם משגת. אולי כדאי שערוץ 2 יפיק תוכנית על בנק זמן אמיתי, כזה שאליו מתנדבים אנשי מקצוע, כזה שמקבלי השירותים שלו "ישלמו" לו בעתיד, לאחר שהצליחו לצאת ממעגל המצוקה והעוני. במקום כל אלה אולי כדאי שממשלת ישראל תיקח אחריות, תיצור מקומות עבודה, תיתן קצבאות ראויות למי שאינם יכולים לעבוד, ובעיקר תשיב את הלכידות לחברה הישראלית. כי היא היחידה שיש לנו.