כשארי פגש את אסי

מה היה קורה אם ארי גולדמן היה מגיע לפסיכולוג של "בטיפול". סמדר שילוני מפנטזת

מפרק לפרק אני יותר ויותר משוכנעת - ההפקה של "מכל הבנות" צריכה להצמיד לגולדמן שרינק איכותי, ואם אנחנו כבר בכבלים, אני לא מכירה מטפל יותר טוב מהבחור הקלאסי הזה, אסי דיין. בעיני רוחי אני רואה את ארי מגיע לדלת בקומת הקרקע, מדביק לאסי שתי נשיקות, אחת על כל לחי, ומתיישב על הספה, מהוסס וגמלוני.

 

"אז מה מביא אותך אליי?" יחקור אסי בעדינות.

 

"ליסטן, דוק", יפתח הג'ואיש אמריקן פרינס, "אני צריך לעשות בחירה, בחירה מאוד חשובה, אבל בעצם אני לא כל כך יודע מה אני רוצה".

 

"אהה" ימצמץ אסי ויקרא מהבריסטולים שמעל הגולדמן.

 

"כן", תמשיך הלסת, "יש איזה חמש-שש בחורות שאני נמצא אתן בסוג של מערכת יחסים כרגע ואני צריך בסופו של דבר לבחור אחת".

 

"מממ..", יהמהם אסי בהבנה. "הן יודעות האחת על השניה?"

 

"כן כן", ימהר גולדמן להבהיר. "אני לא מסתיר מהן כלום. הן אפילו חברות די טובות, הרבה פעמים הן ישנות יחד וזה. האו אבר, כשבאה בחורה דומיננטית אני פתאום רוצה מישהי קצת יותר פאסיבית, כשמגיעה בחורה תלותית מתחשק לי מישהי יותר עצמאית, אני אמור לבחור ישראלית אוריג'ינל פתאום יצא ששתיים מהן מקנדה, אחת הגיעה מבולגריה ואחת מהן, הלפ מי גוד, טוטאלי שיקסע. והחמישית היא סופר סקסית אבל - אללה איסתור, גרושה עם שני ילדים. אני מת עליה, אבל אם אני מביא אותה הביתה אחות שלי שוחטת אותי שחיטה כשרה במקום".

 

"ואתה בעצם רוצה שמה", יגיד האיש שהלך בשדות. "שאני אבחר במקומך?".

 

"לא, דוק", יצחקק גולדמן, "את זה ההפקה כבר תעשה בשבילי. אני רק... בזמן האחרון אני מתעורר כל לילה מזיע ומבוהל, אני חולם שאני גר בבית במקום נידח ורחוק, רחוק מאוד מתל אביב ואין שם בחורות יפות בכלל וגם לא מועדונים. ותהיתי אם יש איזו מחלה נפשית בשם רחובותופוביה, ואם זה קשור למשהו אחר שאני סוחב כבר מילדות, שרלינופוביה".

 

"כן", יהנהן אסי ויעביר את הסנטר ליד ימין, "שמעתי על זה וכנראה שאלה התסמינים. אתה רוצה חוות דעת? אין בעיה. אני יכול להוסיף לזה גם כמה מרשמים שאני ממליץ עליהם מנסיון. קח, זה יעזור לך לישון יותר טוב בלילה".

 

"ת'נקס דוק", יחייך גולדמן, ישאיר 400 ש"ח על השולחן ויהדס לכיוון הדלת. "אני חושב שפרום אול דה סייקוז אין דה וורלד, יו מייט סטיל בי דה וואן".

 

חצי ראש דג

 

אז זה מה שנשאר. גרסת החגים המצומצמת של "מכל הבנות" משאירה אותנו וחצי ראש הדג בידינו. בעידן האוטוסטרדה של המידע אף פעם לא מוקדם מדי לרפרר אחורה בזעם, אפילו אם האחורה הזה נמתח כולה חודש וחצי אחורה. אז קיבלנו פרק ש-HOT מורחים (ולא מנקים!) חצי ממנו על תקציר, ובחצי השני משסים את הבנות זו בזו כמיטב מסורת מלחמות הבוץ שלמדנו להכיר ולאהוב בפרקים הקודמים.

 

ושוב הבנות מתכנסות, נרגשות ומפרגנות, ובוחרות מי תייצג את המין הנשי בחיקו החם והניו יורקי של הבחור, ושוב הן מקליטות מכתמי וידאו מפצירים, מסבירות למה מגיע להן לחזור לתחרות. מנגד יושבות ארבע בנות ההרמון והוגות בעתידו של הגבר שלהן. הנסיכה מרי, מתוקה ונאיבית, מציינת לפרוטוקול ש"קודם כל בואו נסכם שכולן מקסימות", ואחר כך היא מציעה ש"נשב ונחשוב מי הכי מתאימה לארי"; מריה, שנקלעה שלא באשמתה ל"דרוש גיור" (ולפי החישובים שלי נשארו לה שלוש קטנות להמיר את דתה כדי לקבל בזמן את הויזה לאפ-טאון ניו יורק), היא שאק-שאקלית, השפיץ אצלה ואף אחת מבחינתה לא מהווה תחרות של ממש; נטע, דודתית ומהורהרת כתמיד, עסוקה בלמצוא שמות מוארים לנכדים ואילו צ'לסי, לא נו באמת. אל תעשו לה את זה שוב. רק לא זכות הבחירה, בבקשה. מפיק, אפשר אי צ'ינג?

 

בפינה השניה אפשר למצוא את אורית, עם תבונת-החיים של חתולת-רחוב מהארלם של לפני ג'וליאני, בחורה ש- נו אפנס, גולדמן - גדולה עליך בכמה מידות ולא היתה מדפדפת בחוברת הקומיקס שלך אם הייתם נפגשים ב"ארליך" בסתם ערב של תזונת אלכוהול; יש את מורן, שיש לה חיבור כלשהו עם הסחורה גולדמן, אלוהים (שהוא, אגב, יהודי מלידה), יודע מהו; ואלונה שהיתה זוכה בחצי המלכות (אחרי הסכם ממון) אם ארי לא היה חושד שהיא רוצה את הכסף שאין לו. כלומר במובן מסוים זאת היתה אלונה שזרקה את ארי, שהבין שלא ירחק היום והנערה תבקש ממנו לארוז לבד.

 

יודעות את התורה

 

אז נשארנו עם שלוש נשים, שלושתן מפוכחות (במידה), שלושתן יודעות את התורה ושלושתן נורא רוצות עוד צ'אנס להראות לארי מי הן באמת. אבל מי הן באמת-באמת. לא, נו, ברצינות, מי הן ממש-ממש בפנים. אנשים חדורי אמביציה שוגים לא פעם באשליה שהם מסוגלים לעבד את ערוגת ה- DNA הקטנה שאיתה הם הגיחו לעולם, לקצור ממנה יום אחד יבול של בטטה פראית ולמחרת להצמיח בה פאפאיה מורכבת. הם משמיטים את העובדה שקהל היעד שלהם כבר קלט את התמונה הכללית והוא כמעט עיוור לניואנסים הקטנים שהם כל כך בטוחים שעושים את ההבדל. ה"אני האמיתי" שלכן, בנות, הוא לא כזה אנגימטי. קאפיש? זה לא שמתוך העור שלכן תבקיע פתאום איזו סירנה עסיסית שתשבה את ליבו של הבחור, והוא יביט בה ויגיד – אה, אז זאת את האמיתית, חבל שלא הכרתי אותך קודם! איפה האשה שבלעה אותך? לא משנה, בואי נלך להתחתן. הנה, קחי צמיד.

 

תשאלו כל פסיכולוג (חוץ מאסי דיין, בעצם), והוא יסביר לכן שארי, קשה תפיסה וסובלני ככל שיהיה, כבר הספיק להחתים את התת-מודע שלו על הרושם הראשוני שיצרתן אצלו בשלוש הדקות הראשונות של השיחה. אלא שאם HOT היו מתחשבים בזה הם היו ההורים הלא מאושרים של הריאליטי הקצר ביקום ובעד אותו הכסף הם יכלו להקרין לכם ספיד-דייטינג של ג'יי-דייט. נכון, יש יוצאים מן הכלל, כמו עדי, שהיא ההוכחה שמרושם ראשוני דווקא אפשר להתפכח ואפילו די מהר, אלא שכמו בכל תהליך מואץ של רגרסיה, גם ההליך המזורז הזה דורש 4,000 שקלים מיותרים ואשה אחת שלא תהסס לבזבז אותם רק על עצמה.

 

אז מה קיבלנו בסוף? מכל הבנות בעולם זאת אורית ששולפת "שנה כיוון" וחוזרת למשחק. לא בטוח שזה עשה לה טוב. קודם כל תמיד יש תחושה שהחזירו אותך כי את בעצם לא כל כך מאיימת, ואורית יודעת ש- א. אין לה את השפה, ב. מה שכן יש לה זה גרוש אחד, שני ילדים ואיזה עשר שנים ספייר, ג. אורית מבינה בחושיה החדים שהיא עשתה את אחת הטעויות הכי גדולות בדרך לליבו של גבר שהוא לא בדיוק הטיפוס שלה – היא השליכה את עצמה על הבחור והציעה לו לזרוק מספר, איזה מספר שלא יהיה. במקרה של אהבת אמת הדדית אין שום בעיה עם התמסרות מוקדמת. אלא שאם היחסים נועדו מלכתחילה לכשלון, הדרך הכי יעילה להאריך את תוחלת החיים שלהם היא להוריד את הקצב. אורית נזכרת בזה מעט מדי ומאוחר מידי, כשהיא מנסה לשכנע את הבנות שיש בה גם צד לא פלרטטני. אי שם בלב, מהמר המדור, אורית יודעת שלא תטרח אפילו לארוז מזוודה לניו יורק, אבל אולי אנדי וורהול יסכים להעלים עין במקרה שלה, ולהוסיף לה עוד כמה דקות. ליבנו אתה.

 

בפרק הבא:

 

כולם מתחתנים עם כולם בסוכה במדבר, צ'לסי תוקעת גול למרי ושולפת את נשק יום הדין, (הדמעות), וארי מצליב לשונות עם כל דבר שזז (מחלות!). שנה של אסקפיזם מספק שתהיה לכולנו.