עברי, דבר ערבית!

ארבעים שנות כיבוש יצרו אצלנו שכבה של דוברי ערבית מג"בניקית שמסתכמת בתעל הון. אריאנה מלמד מתלהבת מהקמפיין להחדרת השפה למרחב הציבורי, והרבה פחות מהקמפיין הפרובינציאלי לקראת ביקורו של פיל קולינס

קמפיין לעידוד השפה הערבית: עויינות מיותרת

 

אם טרם נתקלתם בזה, אולי עוד מעט: בטלוויזיה שלכם, במסכים אלקטרוניים בחוצות ערים, ברדיו האזורי, באינטרנט. תחילה מופיע כיתוב בערבית. אחר כך כמה מילות קריינות. אחר כך, שאלה בעברית: עוד לא הבנת מה כתוב וכבר נהיית אנטי? השאלה, למותר לציין, ממוענת לנשים ולגברים כאחד. ואחר כך, קול רך אומר: "בסך הכל רצינו לומר לך ערב טוב".

 

ערבית היא שפה רשמית בישראל. ערבית היא שפה שצליליה מעוררים יותר מדי דריכות מיותרת בקרב רוב היהודים, בוגרי בתי ספר ישראלים, שלא טרחו ללמוד אותה מפני שמשרד החינוך מעולם לא ראה בה, ובאפשרות ההשתלבות במרחב של דובריה, יעד לאומי. רק ערבים נאלצו ללמוד עברית בבתי הספר. ההיפך לא קרה, ואולי גם לא יקרה.

 

כמעט ארבעים שנות כיבוש יצרו אצלנו שכבה של דוברי ערבית מג"בניקית שמסתכמת בתעל הון, רוח' מן הון במקרה הטוב. ומי שלא דובר, יתבונן נא לרגע בתוך נפשו פנימה: ערבית במטוס, במושב מאחוריך? ערבית באוטובוס בדרך לעבודה? ערבית ברדיו, כשאינה מלווה בוויס-אובר המרגיע של כתבנו-לעניייני?

 

יש בישראל אזורים גדולים ומיושבים שבהם ערבים ושפתם פשוט לא קיימים. יש בה אזורים אחרים – כמו הגליל, למשל – בהם ניתן לשמוע ערבית בלי אנטי, בקופת חולים ובסופרמרקט ובספריה ובתחנת המשטרה: יש מארג-חיים פחות או יותר נוח לכמה לשונות, אבל מדרום לגליל, בואכה ארץ-היהודים-בלבד, כשערבית – שפה רשמית כבר אמרנו? – בוקעת מכלי תקשורת ציבורי, שומעיה חווים קצת יותר מדי תיעוב ובהלה שלא לצורך.

 

ולכן אני אוהבת מאוד את היוזמה החדשה של ארגון מוסאוא, לפתוח בקמפיין שינכיח מעט ערבית במרחב התקשורתי הציבורי. כל מה שהקמפיין נועד לעשות הוא לגרום לנו לחשוב מעט על העויינות כלפי השפה, ועל העויינות המיותרת כלפי דובריה שחיים כאן כאזרחים וכמהים בדיוק כמונו לנורמליות. נורמליות היא מצב שבו שני העמים דוברים גם זה בשפתו של זה. נורמליות מתרחשת כאשר שני העמים יכולים לשיר זה בשפתו של זה. ז'ורז' סמעאן, מוסיקאי גלילי מחונן, עובד כעת על דיסק חדש של שירים ישראלים קלאסיים בשפה הערבית. מתוכו כבר שמעתי את "ערב של שושנים" בביצוע מדהים ברכותו ובאלגנטיות שלו: פתאום אפשר היה ממש לשמוע את שורשי שתי התרבויות נכרכים זה בזה בחיבה.

 

אולי זה מה שיקרה גם בעקבות הקמפיין של מוסאוא, לפחות לאלה בינינו שמוכנים לחשוב מחדש על יחסם לשפתו של האחר, לייצוגו של האחר במרחב הציבורי הדובר עברית, לסיפורו של האחר. ארגון מוסאוא פתח בקמפיין הזה גם לרגל פסטיבל תרבות ערבית שייערך בנצרת בין ה–19 באוקטובר ל–25 בו. יהיו סרטים שעוסקים בזכויות האדם ודיונים על ייצוגם של ערבים בתקשורת. תבואו? הנה הפרטים.

 

ובינתיים, רק רציתי לאחל לכם סבח' אל יסמין, בוקר של יסמין, ושרקת אל אנואר, שיזרח האור.

 

פיל קולינס מגיע: הפרובינציאליות בהתגלמותה

 

והנה מתקפה: פיל קולינס מגיע. וואו, פיל קולינס מגיע! הרדיו הממלכתי, שניזון מן האגרה שלי, מפגיז בקדימונים. הכבלים, שניזונים גם הם מדמי המנוי שלי, מחלקים כרטיסים ומפגיזים בקדימונים. עוד מעט יימלאו העיתונים עד זרא בכל פרט שולי וזניח מחייו של האמן, והארץ תלבש חג.

 

יש משהו פרובינציאלי עד כאב בחגיגה הזאת, אבל גם מובן עד כאב. אפילו בשנים כתיקונן, קשה מאוד לגייס כוכבים גדולים להופעות בישראל. השנים האחרונות רשמו בעיקר ביטולים ואכזבות, בגלל המצב. והנה, מצב או לא, פיל קולינס מגיע, וכבר אפשר לפנטז על פינק פלויד ב–2007 ולשכוח שעד אז, במזרח התיכון, כל תוכנית אינה אלא בסיס רעוע לשינויים תכופים.

 

ולמה פרובינציאלי, תשאלו? כי נדמה שאנחנו עדיין זקוקים לאישוש מבחוץ לכך שקיימים כאן חיי תרבות רציניים וסוערים, מרובי ארועים ועתירי פסטיבלים. כאילו כל השפעה הנובעת מראש השנה ועד תחילת אוגוסט אינה אלא עיטור מוסיקלי לדבר הגדול באמת שמגיע מחו"ל. עצוב שכך אנחנו חושבים על עצמנו, ועצוב עוד יותר שפיל קולינס – אמן מיינסטרים לא ממש מעניין – הופך כאן פתאום לגיבור תרבות בקנה מידה שלא מגיע לו, ולא מגיע לנו.