פלסטלינה עושים באהבה

ניק פארק מאוהב לחלוטין בדמויות הפלסטלינה שלו, וזה גם ההסבר למה "וואלאס וגרומיט והארנב הקטלני" הוא סרט שכולו תענוג. נועה מנהיים על הסרט שלכם לחול המועד

 

שמה העברי של הפלסטלינה, מתברר, הוא טינית. השם הלא נעים הזה נובע מהמילה טין, כלומר סוג של בוץ (ואל תתפסו אותי במילה). הראשון שהשתמש בחומר הלא אטרקטיבי הזה כדי לברוא ממנו יצורים היה אלוהים. אחר כך היה המהר"ל מפראג. ניק פארק כבר עובד עם גרסא משודרגת ומשופרת, מעין פלסטלינת-על מיוחדת, שמאפשרת לו לייצר פלאים תלת ממדיים שאולי אינם מהלכים על האדמה או מהלכים אימים על הגויים, אבל הם בהחלט מהלכים קסם על מי שצופה בהם.

 

ניק פארק התעסק באנימציה וקולנוע מאז הגיל הבר-מצווה הרך, פחות או יותר. כשהגיע לקולג' יצר לראשונה את שתי הדמויות המזוהות והמקסימות ביותר שלו: וואלאס, הממציא המוזר וחובב הגבינה המושבע, וגרומיט, כלבו הנאמן, החצי החכם של הצמד, בן הלוויה האילם-אך-סרקסטי-ושנון.

 

לפני 16 שנה יצר פארק סרט קצר בשם "A Grand Day Out". הסרט החל כפרוייקט גמר בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה בו למד, אך הפקתו ארכה שש שנים. הסרט מציג לראשונה את וואלאס וגרומיט, הפעם במצוד אחר הגבינה. מחסור חמור במאכל הזה מריץ את הממציא המוזר וכלבו אל הירח, שכידוע לכל, עשוי כולו מגבינה. הרפתקאותיו של הצמד נמשכו בסרט זוכה האוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הקצר, "The Wrong Trousers", שבו מתמודד גרומיט עם דייר חדש בבית, פינגווין תמים למראה שמתגלה כגנב תכשיטים נועז. ב-1996 שיחרר פארק את "A Close Shave", שהטיל לפתחם של וואלאס וגרומיט כבשים לרוב. מאז נשמעו מידי פעם מלמולים מהוסים שעסקו בסרט באורך מלא שבו יככבו השניים, אבל פארק התמהמה. בינתיים יצר יחד עם חברת ההפקה הוותיקה "ארדמן" את "מרד התרנגולים", הסרט הראשון באורך מלא שהשתמש באנימציית פלסטלינה. הצלחתו (היחסית) ואהדתו הרבה של ג'פרי קצנברג, ראש חטיבת האנימציה של "דרימוורקס", פילסו את הדרך ל-85 דקות קסומות שעולות בימים אלו על המסכים, בסרט ששמו העברי (והשגוי למדי) הוא: "וואלאס וגרומיט והארנב הקטלני".

 

סרט האימה הצמחוני הראשון

 

תערוכת הירקות הגדולים באחוזת טוטינגטון עומדת בפתח, וכולם, כצפוי מחבורת בריטים, מגדלים באדיקות דלעות,

מטפחים במסירות קישואים, ומטפלים בעדינות בגזרים כדי שאלו יגיעו למימדי הענק המתבקשים. אויביהם המושבעים של הגננים הערניים הם, כמובן, הארנבים חובבי הירק. כדי להילחם במכת המזיקים הזו ממציא וואלאס את "אנטי-פסטו" (משחק מילים חביב, שכמו רבים כל כך בסרט הזה, אובד לחלוטין בתרגום) חברה שאחראית לטיפול הומאני במזיקים. הטיפול ההומאני הזה ממלא את מרתף ביתם של וואלאס וגרומיט בכמות חסרת תקדים של מכרסמים, עד שוואלאס הוגה רעיון מבריק – הוא ישתמש במכשיר גלי המוח החדש שלו על מנת לשטוף ממוחות הארנבים כל זכר לתשוקה לירקות. כאן, כרגיל, העניינים מתחילים להסתבך.

 

הניסוי משתבש ומפלצת איומה – אותו ארנב קטלני, יוצאת לשחר לטרף בגינות הירק השלוות. בינתיים מספיק וואלאס להתאהב בליידי טוטינגטון בעלת האצבעות הירוקות (הלנה בונהם-קארטר) ולעלות למחזרה צמא הדם וחובב הצייד, ויקטור קוורטרמיין (רייף פיינס) על העצבים. הציבור זועם ומפוחד בשל התקפותיו של הארנב הקטלני, הרומן בין וואלאס לליידי טוטינגטון עולה על שרטון וגרומיט מגלה את האמת האיומה מאחורי טבח הירקות הלילי.

 

בניגוד ל"מרד התרנגולים", שם מורקה כל נוצה והוברקה כל עין כדי לתת למטילות הפלסטלינה מראה מלוטש וחלק, אצל וואלאס וגרומיט נשארו טביעות האצבע שהוטבעו על הפלסטלינה, עדות לעבודת היד והאהבה שבה נעשו הדמויות. ביטוי נוסף לאהבה של ניק פארק למדיום שהוא עובד בו הוא כמות הציטוטים הקולנועיים המדהימה שהוא מצליח לדחוס בסרט אחד, די קצר. הדבקות בז'אנר קולנועי והטיפול בו בעזרת פלסטלינה הוא סימן ההיכר המובהק של סרטי "וואלאס וגרומיט" של פארק. הוא כבר נגע באימה בשני סרטיו הקודמים, אבל גם בהיצ'קוק, במערבונים, בסרטי כלא ועוד. "וואלאס וגרומיט והארנב הקטלני", למעשה, הוא פארודיה משעשעת על ז'אנר סרטי האימה על כל גווניו, או כמו שפארק הגדיר זאת, "זהו סרט האימה הצמחוני הראשון". יש כאן סצנות מחווה לכמה מהסרטים הגדולים של הז'אנר, כמו "קינג קונג", או "פרנקנשטיין", למשל, שנעשים בחדווה משועשעת שהופכת אותם לתענוג אמיתי.

 

מלבד הרובד הזה יש כאן ארנבונים חמודים בעשרות, המצאות מטורפות ומשובבות עין ואת גרומיט, הכוכב האמיתי בסרטיו של פארק, הכלב האילם (בניגוד ליצורים של דיסני) שמצליח בהרמת גבה ספקנית להביע יותר מכל דמות מדובבת. גם בסרט זה שומרת מערכת היחסים בין וואלאס לגרומיט על המבנה המוכר היטב לחובביהם: וואלאס ממציא את מכונותיו המורכבות, מצליח ליצור באמצעותן בלגאן מוחלט, וגרומיט השקול והנבון מצליח להביא את העניין לסיומו המספק, אבל לא לפני סצנת המרדף המטורפת שמגיעה, כמתחייב, בסוף. למי שמכיר את הצמד ג'יבס וווסטר, גיבוריו של פ. ג'י. וודהאוס, תיראה מערכת היחסים הזו מוכרת עד מאוד – הבעלים, או האדון, המשוכנע בצדקתו ובעליונותו, מנסה לפתור את התסבוכת, והמשרת, או הכלב, החכם פי כמה והמצויד במשפטי מחץ סרקאסטיים ומעודנים או בגבות מחץ סרקסטיות ומעודנות אף הן, מציל את היום.

 

"וואלאס וגרומיט והארנב הקטלני" אינו, בעיני, הסרט הטוב מבין עלילותיו של הצמד. "A Close Shave", שמזכיר אותו מאוד אך מלא בכבשים במקום בארנבים, הוא סרט מהודק יותר, אך עדיין, המעבר של וואלאס וגרומיט אל המסך הגדול נראה כמהלך טבעי וחלק, שאינו מסגיר את שנות העבודה המפרכות שעברו על העושים במלאכה הקשה של הנפשת הפלסטלינה, ולא את הלכלוך על ידיהם של האנימטורים, שנאלצו להשתמש ב-1000 מגבונים לחים מידי שבוע כדי להיפטר ממנו. זהו סרט אנימציה שישובב ילדים באשר הם (שמעתי אותם צוחקים בקהל) ויענג מבוגרים חובבי קולנוע (שמעתי גם אותם צוחקים). בילוי מומלץ לחול המועד סוכות, רק עם פלסטלינה – סליחה, טינית, במקום חול.