סיטרואן DS חוגגת 50

אחת המכוניות המתקדמות והמרשימות שהציגה סיטרואן מעולם, זו שהשפיעה על עולם הרכב יותר מכפי שמישהו אי פעם העריך, חוגגת 50. כל מה שרציתם לדעת על ה-DS, וכן העזתם לשאול

רועי צוקרמן פורסם: 14.10.05, 08:58

מה דעתכם על מכונית שמשנה את גובהה לפי כמות המטען שהיא נושאת, בשלוש רמות גובה שונות? או כזו שאפשר להחליף בה גלגל ללא מגבה (ג'ק)? מה דעתכם על עיצוב אווירודינמי יעיל אבל גם יפהפה, על תיבה חצי-אוטומטית נטולת מצמד, מערכת הנעה קדמית סופר-יעילה, מערכת בלימה שממוקמת מתחת למנוע ורחוקה כך מפגעי חול-בוץ ומים, כזו הבולמת את הגלגלים בעזרת גלי הינע. מכונית שמאפשרת למקם גלגל חליפי מתחת למכסה המנוע כדי שבתא המטען יהיה כמה שיותר מקום?

 

אל תנסו למצוא את כל הטכנולוגיות המתקדמות האלה במכונית המשפחתית שלכם, כי לא תמצאו אותן. זאת למרות שאת כל המפרט המעניין הזה ניתן היה למצוא בסיטרואן DS, מכונית שהוצגה עוד בשנות ה-50. 1955 ליתר דיוק. רוצים לשמוע עוד על המכונית שהקדימה את זמנה?

 

רקע

 

מכונית ההנעה הקדמית הראשונה של אנדרה סיטרואן, שנקראה בפשטות "Traction Avant" (מצרפתית - הנעה קדמית) והוצגה בשנת 1934, הייתה פריצת דרך טכנולוגית רצינית. אבל לא רק, אלא שימשה גם כזרז לפשיטת הרגל של סיטרואן, ומכירתה לידי יצרנית הצמיגים מישלן. מיד אחר כך ובסוף שנות ה-40', החל פייר בולנגר, מנהל סיטרואן שהוצב בתפקיד על-ידי אנשי מישלן, לתכנן מכונית שתעשה שימוש בטכנולוגיות חדשות שלא נראו עד אותם ימים.

 

ולמרות הכל, ה-DS שהוצגה בסופו של דבר ב-1955, היוותה פשרה. לפחות בכך שהמנוע שבסופו של דבר הותקן בה לא היה מנוע שישה צילינדרים חדש, אלא מנוע נושן בו השתמשו סיטרואן עוד בטראקסיון אוונט. מצד שני, לא הייתה כל פשרה בעיצוב - מעשה ידיו להתפאר של פאלימיניו ברטוני. עיצוב יפה ומרענן, ומעל לכל אווירודינמי ויעיל.

 

בסיס המבנה היה למעשה שימוש ברצפה ושלד, אליהם ניתן היה לחבר את חלקי המרכב, ובכך להוזיל ולייעל תיקון של נזקי תאונה אפשריים. הגג אמור היה להבנות מחומר פלסטי שקוף למחצה, אבל דאגה לרמת קשיחותו של המרכב הביאה לכך שבסופו של דבר השתמשו סיטרואן בגג מתכת שגרתי.

 

כבר בחודשים הראשונים של 1955, לפני הצגת ה-DS, התרוצצה שמועה בעיתונות על הקדמה הטכנולוגית שתוצג על ידה. ולא רק הנעה קדמית שכבר הוצגה על-ידי סיטרואן בעבר. כי בנוסף, החברה הצרפתית בחנה בפני הציבור דגמי אב-טיפוס של מערכות מתלים אחוריים שעשו שימוש בחנקן ושמן, כתחליף למתלים השגרתיים. החנקן אוחסן במעין תיבה גמישה שעבדה כמתלה אוויר, בתוספת שמן שאמור היה "לטפל" בבעיות מרכב כבד עקב ציוד רב.

 

ההפתעה

 

אבל שום דבר לא הכין את העיתונות או את הציבור באותה תקופה, למה שסיטרואן הציגה באותה שנה. המאפיין השנוי במחלוקת והדרמטי ביותר של התכנון היה העיצוב עצמו. למרות שלא היה כל שימוש במנהרות רוח בתכנון כלי רכב באותה תקופה בסיטרואן, הרי שהעיצוב כאילו עוצב בידי הרוח עצמה. החלק הקדמי של ה-DS היה נמוך ועגול, נטול סבכה קדמית, למעט פתח קטן לכניסת אוויר מתחת לפגוש.

 

התכנון המבריק בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בממד הרוחב - ה-DS רחבה יותר בקו המושבים הקדמיים, והופכת צרה עד לחלק אחורי עם הסרן צר משמעותית מזה הקדמי. הצללית משתמשת בקווים זורמים, שלא מעטים מזהים בה את גופו של כריש.

 

אבל לא רק העיצוב היה חדשני ומרענן בתכנון ה-DS.

מפגש DS לרגל 50 שנה, עובר בגשר אלכסנדר ה-3 על הסיין (צילום: רויטרס) 

 

במקביל לבחירה בתצורת הנעה קדמית, יצרו בסיטרואן חלוקת משקל קיצונית של 70% לפנים ורק 30 לאחור. על מנת לעזור לגלגלים הקדמיים לבלום את המסה הגדולה, זכו בלמי הדיסק לקירור על-ידי צינור שינק אוויר מתחת לרכב - במרכז הרכב מתחת למנוע. תודות לכך ניתן היה להתקין דיסקים במידה ענקית, אף יותר מקוטר החישוק. בנוסף, כל הלכלוך והמים הניתזים מהגלגלים לא הגיעו לבלמים וכך נמנעה היווצרות חלודה.

 

וזה לא הכל

 

תחתית מרכב ה-DS כוסתה לחלוטין כדי להפחית את התנגדות האוויר, פרט למפלט ולמשתיק. מערכת המתלים הונעה בעזרת משאבה הידראולית מרכזית. כשהמכונית "שקעה", למשל עקב התמקמות נוסע באחד המושבים הקיצוניים, קילה המשאבה הוראה מחיישן באותו צד להגביר את לחץ השמן, וכך לאזן את גובה המרכב. החיישנים היו כה רגישים, שבסיבובים איזנה המשאבה את גובה המכונית לפי זווית הגלגול, והקטינה משמעותית את הנטייה, תוך שהיא מעניקה איכות נסיעה יוצאת דופן.

 

המערכת ההידראולית המרכזית הפעילה - פרט למתלים - גם את בלמי הדיסק הקדמיים, שהיו למעשה בלמי הדיסק הראשונים בעולם במכונית בייצור סדרתי מלא. בניגוד למקובל, לא הייתה דוושת בלם, אלא מעין מתג גדול ברצפת המכונית, שהגיב למידת עוצמת הדריכה ולא למהלך כמו בדוושה מקובלת. הרעיון היה פשוט - ככל שתלחץ חזק יותר, כך תאפשר המשאבה בלימה מהירה יותר. אגב, עוצמת הבלימה תוגברה במידה והמכונית הייתה עמוסה בציוד או נוסעים.

 

החלפת ההילוכים נעזרה אף היא במערכת ההידראולית. הטיפול בבורר היה באחריות הנהג אמנם, אך הפעלת המצמד הייתה אוטומטית באמצעות חיישן ולפי הצורך. וכמובן, מכונית ש-70% ממשקלה מוקם על הסרן הקדמי נזקקה להיגוי מוגבר כוח, ואכן כך היה. כן, גם באחריות משאבה הידראולית.

 

כל החידושים הללו לא הספיקו לצרפתים, בנוסף הציעה סיטרואן בדגמים האירופים גם יחידות תאורה שמשנות כיוון אלומת האור, לפי זווית פניית הגלגלים הקדמיים, ובכך מאפשרות לראות טוב יותר את הנעשה "בתוך" הסיבוב. הפנסים גם שינו את גובהם בהתאם לגובה הרכב והעמסתו, כדי למנוע סינוור ולספק את התאורה האופטימלית לנהג בכל עת.

 

אגב, את המערכת לשינוי כיוון האורות בפנייה לא המציאה סיטרואן (היא הייתה בשימוש בפנס המרכזי ב"טאקר" האמריקנית בעלת שלושת הפנסים), אך היא מהבודדות שעשתה בזה שימוש מאז ועד היום, עת שהמערכת מגששת דרכה חזרה לתעשיית הרכב המודרנית.

 

כמה נקודות חשובות

 

 

לפני כולם

 

אין שום ספק שסיטרואן הקדימה בהרבה את זמנה עם ה-DS, מהחשובות במכוניות המאה ה-20. הטכנולוגיה שמצאה מקום במכונית הזו הייתה כה מהפכנית וחדשנית, עד כי בחלקה היא מוצאת מקום בייצור סדרתי רק כעת, חצי מאה מאוחר יותר. מה שהופך את ה-DS בת ה-50 לא רק ליצירת מופת היסטורית, אלא בעיקר למורת דרך בתעשייה הנפלאה הזו. ואין מחמאה גדולה מזו למכונית.