ובכל זאת, הפרשה הזאת מוסתרת בין עוצמת גדולתו של יום כיפור שיצא אתמול לבין סוכות המתקדש מחרתיים. מעגל השנה היהודי החל את דרכו אך לפני שבועיים. חודש תשרי עמוס עד לעייפה בחגים ובאירועים, עד שלפעמים לא ברור מה תכליתו ומה תפקידו של כל חג וחג. אולי עתה הזמן לעשות מעט סדר והגיון בחגים, אף שלא כאן המקום להיכנס אל עובי הקורה ולפענח מהי תפיסת הזמן היהודית. נסתפק בברור כמעט לחלוטין; לא מדובר בזמן ליניארי. זאת אומרת, זמן שהתחיל אי-פעם רחוק והוא הולך ומתקדם בקו ישר מהעברים אל העתידים, לא נעצר ולא שב על עקביו. סביר הרבה יותר שבתפיסת הזמן היהודית ישנם יסודות מעגליים: "מה שהיה הוא שיהיה" ו"רבותי ההיסטוריה חוזרת". וכיצד משרטטים מעגל? באמצעות המחוגה כמובן. אמור אם כן מעתה: כל תחנה ואירוע לאורכו של מעגל הזמן מקורו במחוגה שחגה, ומכאן שמו - חג.
החג הראשון היה ראש השנה, ראש וראשון לימי השנה. ציינו בו בעיקר את האחריות האוניברסאלית של העם היהודי לבריאה כולה ולכל תושבי, אזרחי ומאמיני העולם. עשרה ימים לאחר מכן בא יום הכיפורים. זהו חג אחר לגמרי באופיו ובמהותו. זהו חג של כפרה והתחדשות רוחנית. זהו יום הדיאלוג בין המאמין לאלוהיו, יום הסליחה והרחמים. אל היום הזה אי אפשר לבוא, להתעלות ולהתייצב לפני יושב המרומים אם לא ניקינו תחילה את שולחן העיוותים והחטאים שבינינו לבין הזולת האנושי שסביב לנו. שהרי "חטאים שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". במילים אחרות, היסוד העיקרי ביחסי המאמין ואלוהיו הוא המערכת החברתית המתוקנת שבין המתפלל לחבריו. בלי המערכת האנושית מלמטה, אין סיכוי ליחס של צדק ורחמים מלמעלה.
וסוכות? איך הוא משתלב במארג תשרי? זהו החברתי שבחגים כולם. במקורו הוא חג סוף העונה החקלאית. וזאת לזכור: החברה הישראלית הקדמונית לא הייתה חברת היי-טק, לא חברת תעשייה ולא כלכלת בורסות ועסקים פורחים. זאת הייתה חברה חקלאית בעיקרה ומכאן שסמליה, דימוייה וערכיה שאובים מהקרקע ונטועים במעמקיה. עכשיו בסוף השנה, כשהקטיף אחרינו, הפירות אסופים והגרנות גדושים, כש"מלאו אסמינו בר יקבינו יין", משתררת בכל מקום תחושה עמוקה של שובע ושל שביעות רצון עצמית. עשיתי זאת, אומר האיכר לעצמו, הצלחתי. הבטחתי את כלכלתי ואת פרנסת ביתי לעוד עונה אחת. לעוד חורף ישראלי קשה אחד.
דווקא עכשיו, כשהאדם נסמך על כוחו ועוצם ידו, מצווה אותו היהדות לחגוג אחרת את סוכות. אפילו אם אלוהים סלח לך ודינך נגזר לטוב בראש השנה וביום הכיפורים, אל תרגיש טוב מדי ובטוח מדי בשלוותך המדומה ובביתך-מבצרך-מחסנך-אוצרך. צא מהבית מדירת הקבע לדירת הארעי, מבית האבן והגג שלראשך אל הסוכה הנידפת ברוח. בלה לילות בין כתליה המחוררים וסככה המנוקב שבוע שלם. ממש כמו הומלֵס. תן דעתך על הזמניות והארעיות ואולי אפילו המקריות של הצלחתך הכלכלית. וכשתפנים כי הרווחה היא זמנית, ואולי חלילה מחר תשוב להיות עני וגר כמו שהיית ביוצאך מצרים, תדע גם להיות נדיב ורגיש לכל רעך מסביב. כל אלה שלא זכו להצלחה כלכלית ויציבות מובטחת כשלך.
סוכות המתקדש עלינו בעוד ימים אחדים הוא החג שבו אתה מממש את שהבטחת לאלוהים עת בקשת סליחה. הבטחת להיות טוב יותר, רגיש יותר, אנושי יותר ועוזר יותר לאלה שיש להם פחות ממך. שאלמלא כן, לא היה יום הכיפורים מכפר לך על חטאיך כלפי מקומו של עולם. שירת "האזינו" היא המעבר בין אימת הדין של יום כיפור לבין הארעיות המחנכת של סוכות. שירה שמילותיה נצח "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור". החגים הם ימות העולם היהודים, ותכנם האמור הוא בינת החכמה והתוכן שהפכו אותנו מעם סתם לעם הנצח.