על תורה, קמח וילדים עניים

"אני חושבת, שארוחה אחת ביום על חשבון המדינה, בארץ שענייה הולכים ומתרבים כל העת, היא זכות בסיסית של כל ילד"

שבוע חלף, ואלו כבר חדשות עתיקות. אני לא יודעת מי עוד זוכר ומי - כמוני - מוצא את עצמו, כמה פעמים ביום, נתון בתחושה הולכת וגוברת של ייאוש. אני בטוחה שלרובכם לא אכפת, וזה לגמרי בסדר שלא אכפת לכם, אם ילדים בבית"ר-עלית שלומדים במסגרת החינוך החרדי המוכר אך הלא-רשמי, יקבלו או לא יקבלו ארוחת צהריים בחינם מן המדינה. הם לא יקבלו. כך קבע בג"ץ. למה? כי ברור מקריאתו המאוד מדוקדקת, מאוד זהירה ומאוד אחראית של "חוק ארוחה יומית לתלמיד", שרק אותם תלמידים שהוריהם רשמו אותם למוסד החינוך הממלכתיים זכאים, וילדים קטנים בכיפות שחורות גדולות שהוריהם לא רשמו אותם כך, לא יקבלו.

 

אני לא יודעת אם הייתם פעם בבית"ר-עלית. מדובר בחור ששום יוזמה תיירותית לא תציל אותו מעלבונו. מדובר ביישוב הקרוב ביותר לשטעטעל היהודי המזרח-אירופי שאפשר למצוא בישראל, ועוד מדובר ביישוב מאוד מאוד עני. האמת היא שממש לא צריך לבקר שם כדי לדעת שאורתודוקסיה חמורה וריבוי ילדים ועוני הולכים יד ביד בדרך מדכאת. לא צריך לבקר שם כדי להבין שמספרם של הילדים העניים עולה על הממוצע הסטטיסטי הארצי המבהיל כשלעצמו, אחד מכל שלושה.

 

כל מי שעיניו בראשו יודע כי את הילדים הללו אפשר יהיה להציל מחיי עוני כמבוגרים, אם הם ישולבו מוקדם ככל שניתן במערכת חינוך ממלכתית שתכניה אחידים פחות או יותר לכל. מה לעשות שיש להם הורים שאינם מסוגלים לקבל את המשוואה הזאת כחלק מתפיסת העולם שלהם? מה לעשות שהם מאמינים אחרת, ושאין כרגע דרך להידבר או להתווכח עם אמונתם?

 

כבוד השופט חשין יודע מה לעשות. הנה, הוא כתב כך: "יבואו אותם ילדים בבתי הספר הממלכתיים, וכדבר הלמד מעניינו יזכו בכל ההטבות שהמדינה ורשויות הציבור מעניקות לילדים הלומדים בבתי הספר הממלכתיים. ואולם אם חרף זאת יבחרו ילדים - שמא נאמר, הוריהם של ילדים - שלא להידרש לחינוך הממלכתי אלא לחינוך הניתן במוסדות אחרים...אל יבואו בטענה כי אין מזכים אותם בארוחה חמה כהוראות חוק ארוחה יומית לתלמיד".

 

יפה כותב כבוד השופט. כל כך יפה שבא לבכות. נאה לשונו ועשירה, צלולה חשיבתו ובהירה ומנוסחת היטב. אני לא יודעת אם הוא יודע שכדי לחשוב היטב זקוקים קודם כל לתזונה נאותה בילדות, ודאי טובה יותר מזו שהוא מציע שילדי בית"ר עלית לא יקבלו מן המדינה. ברור לי שהוא זכה לה. ברור לי שכמה מילדי בית"ר עלית לא יזכו לה.

 

זכותם של ילדים קטנים לקבל ארוחה חמה על חשבון המדינה מותנית, על פי כבוד השופט, בבחירה שלהם. "או שמא נאמר, של הוריהם", הוא כותב, ומרחוק אני מתכווצת בפחד מפני הלעג המושחז שלו. ה"שמא נאמר" המרוחק והדק הזה, חד כתער כשקוראים שוב. ראיתי את כבוד השופט כמה פעמים בעת שישב בדין, והוא איש אדיב ומנומס בדרך כלל, אבל כאן הלעג פשוט מצמית: לכו תלמדו מחשבים, אנגלית, ביאליק ועמיחי, ותקבלו אוכל. לא תלמדו? לא תקבלו. נורא פשוט, כל כך קל להבנה. על קיבה מלאה, כמובן. כי כשהיא ריקה ומקרקרת, ילדים ומבוגרים כאחד קצת מתקשים להבין דברים פשוטים כאלה.

 

חלק מילדותי עבר עלי בשכונת עוני בעיירת פיתוח, ועד היום אני אסירת תודה על מה שהיה קרוי אז "מפעל ההזנה לילדי ישראל", שהעניק לי ולעשרות אלפי ילדים עניים כמוני את הזכות לצלחת מרק, לפרוסת דג-פילה ולירקות ופירות טריים ולהמון המון לחם שחור טרי, כל יום. ילדים מקבלים כמובן מאליו גם את הטוב וגם את הרע שמרעיפים עליהם: אז חשבתי שזה טוב מאוד. היום אני חושבת, שארוחה אחת ביום על חשבון המדינה, בארץ שענייה הולכים ומתרבים כל העת, היא זכות בסיסית של כל ילד.

 

לטעמי, הזכות הזאת לא נובעת בכלל מזהותם של הילדים או מאמונותיהם של ההורים שלהם או מכל קריטריון אחר שתבחר המדינה: היא נובעת מכך שהם לא מסוגלים לדאוג לעצמם לארוחה שכזאת, ואם הם זקוקים לה ויד הוריהם אינה משגת, תבוא נא המדינה ותאסוף אותם ברחמים אל חיקה הביורוקרטי ותיתן להם.

 

כי הרי מעל ומעבר לכל החוקים הדנים בזכויות ילדים עומד ומרחף עיקרון אחד, שבעיני הוא מקודש: טובת הילד. זה העיקרון שבשמו בית המשפט העליון כבר עיקם כמה וכמה חוקים בפרשנות יצירתית, כשרצה לעשות כן. והנה, לא מצאתי ולו זכר בפסק הדין של כבוד השופט חשין או בהנמקה שהובילה אותו לכתוב כפי שהוא כתב.

 

אינני יודעת אם ביקר פעם בבית"ר-עלית וראה במו עיניו את הילדים מהם הוא מונע עכשיו ארוחה מכספי המדינה. אולי ביקור כזה יועיל, בדיון הנוסף שיתקיים בעניין הילדים הללו. אין דרך לחייבו לבקר שם ולהתעמת עם ילדים ועם הוריהם על שאלות של אמונה או אוכל. עם זאת, אני מאוד מקווה שבתוך עמו הוא יושב. ובעמו, המצב כרגע הוא שיש מלחמת תרבויות בין החינוך הממלכתי לבין החינוך שאינו כזה. זו מלחמת רעיונות, זה מאבק פוליטי מכוער, זו תחלואה חברתית קשה - אבל את המלחמה הזאת, אני חושבת, אסור בשום אופן לנהל על גבם של ילדים או דרך ארוחת הצהריים. אסור לו, אסור למדינה, אסור לנו כחברה שמאמינה בזכותם של ילדים לגדול ולהיות אזרחים טובים יותר מכפי שהיינו אנו.

 

אתם מוזמנים לחשוב אחרת, כמובן. להאמין שכל איש לעצמו, להאמין שכספי המסים שלכם נועדו להאכיל רק את הילדים שדומים לאלה שלכם, ולא ילדים שעל ראשיהם כיפות גדולות. אתם בהחלט רשאים לחשוב שאני מציגה את הבעיה באורח סנטימנטלי, וגם שאני טועה מאוד. אני ממשיכה להאמין שכבוד השופט חשין טועה, והמדינה טועה בהרכינה ראש בפני פסיקה שכזאת. וגם - לצורך הדיון הבא - הייתי רוצה שכבודו יזכור להיזהר יותר בכבודם של בני עניים, כי מהם תצא תורה. כל המחקרים בנושא מלמדים, שילדים ומבוגרים שניזונים היטב זוכרים טוב יותר: אני בטוחה שלכבוד השופט אין כל בעיה לדאוג לעצמו בעניין זה, ואני מאמינה שעל כולנו, כחברה אנושית שנותרו בה שרידים של הומניות, מוטלת החובה לדאוג לכל ילד באשר הוא. גם בבית"ר-עלית.

 

אז מה נבשל? מרק מזין וזול וטעים לילדים עניים, כמובן. עד היום, כשאני מחפשת נחמה באוכל, שום דבר לא ישווה למרק האפונה הזה. את המתכון אני שומרת במחברת מכיתה ו', כשלימדו אותנו לבשל אותו במסגרת מפעל ההזנה.

 

מרק אפונה

 

קניות:

500 גרם אפונה יבשה

2 גזרים

2 בצלים יבשים גדולים

3 תפוחי אדמה

שורש פטרוזיליה

צרור פטרוזיליה או כוסברה או שניהם גם יחד

2-3 שיני שום

50 גרם מרגרינה או שמן לבישול

מלח ופלפל וקמצוץ של כמון, למי שאוהב

וחופן של אטריות או פסטה קצרה, מה שיש בבית

 

וכך עושים:

1. משרים את האפונה במים קרים ל-3 שעות כדי לקצר את משך הבישול. מסננים. מחממים מרגרינה או שמן בסיר, מטגנים את הבצל עד להזהבה, מוסיפים שיני שום פרוסות ומטגנים ביחד דקה. מוסיפים את האפונה ולפחות 2 ליטר מים רותחים.
2. מבשלים כ-30 דקות, ורק אחר כך מוסיפים את הירקות: עיגולי גזר ושורש פטרוזיליה, קוביות קטנות של תפוחי אדמה, מלח, פלפל וכמון.
3. מבשלים עוד 10 דקות, מוסיפים את האיטריות וממשיכים לבשל, הכל על להבה בינונית, עד שהאטריות מתרככות.
4. קוצצים פטרוזיליה וכוסברה ומוסיפים למרק. מכבים להבה, מחלקים לקעריות פלסטיק של פעם ואוכלים עם לחם שחור טרי, חתוך לפרוסות עבות.

 

אם נשאר משהו, למחרת זה ייראה כמו בטונדה. מוסיפים מים, מחממים, מתקנים תיבול ומגישים שוב. לילדים עניים באמת לא חשוב אם אכלו גם אתמול את המרק הזה, ובלבד שיהיה חם ומהביל ומספיק לכולם.