אוכלים, מזריקים ויורדים במשקל

האם תרופת "פלא" להרזיה, מהדור החדש, עומדת לצאת בקרוב למדפים? השיטה: "לרמות" את המוח ולגרום לו לחשוב שהוא קיבל את מנת המזון לה הוא זקוק

הכתבות והשידורים שהופיעו באמצעי התקשורת השונים לאחר פרסום תוצאות המחקר, שנערך באנגליה ופורסם בעיתון “diabetes” (סוכרת), בישרו על "תרופת הפלא" שתיתן מזור לכל הסובלים מהשמנת יתר. אך האם תקווה זו מבוססת מבחינה מדעית?

 

במחקר, שבראשו עמד פרופסור סטיבן בלום (Bloom) מהמחלקה לרפואה מטבולית בבית ספר לרפואה בבית החולים המרסמית' בלונדון, נבדקה ההשפעה של הזרקה תת-עורית של ההורמון אוקסינטומודולין, OXM (oxyntomodulin), על הירידה במשקל באנשים בריאים בעלי משקל עודף ובעלי משקל יתר. שנה קודם פורסמו תוצאות מחקר שנערך על ידי אותו צוות בחולדות ובו נצפתה ירידה בכמות האוכל שצרכו וירידה במשקל גופן בתגובה להזרקת ההורמון.

 

אוקסינטומודולין הוא אחד ההורמונים המופרשים במערכת העיכול לאחר ארוחה, מועברים עם הדם למוח ושם פועלים בהיפותלמוס, באזורים האחראיים לתחושות הרעב והשובע. בעשור האחרון זוהו מספר הורמונים פפטידיים (בנויים משרשרות קצרות של חומצות אמינו) המופרשים על ידי תאים במערכת העיכול בהשפעת אותות כימיים או אותות של לחץ המגיעים ישירות מהמזון. אלה הם הורמוני הרעב והשובע לטווח קצר, המופרשים מתאים במערכת העיכול בתגובה למצבים שלפני ואחרי ארוחות, בהתאמה. הורמונים אלה מהווים בסיס לפיתוח תרופות חדשות להרזיה, שאמורות לחקות את מצב השובע השורר בגוף לאחר ארוחה דשנה.

 

תופעות לוואי קשות

 

תרופות להרזיה מהדור הקודם, כולל אלו הקיימות עדיין בשוק, משפיעות באופן כולל על השליחים העצביים במערכת העצבים הגורמים להגברת הפעילות במערכות רבות בגוף, כולל הגברת פעילות הלב, העלאת לחץ הדם, כמו גם העלאת קצב חילוף החומרים ולכן הן גורמות לתופעות לוואי קשות, בוודאי בטווח הארוך. מכיוון שתרופות להרזיה אינן מרפאות אלא פועלות כל עוד נוטלים אותן, הנזקים שמצטברים בטווח הארוך עלולים להיות קטלניים. לעומת זאת, תרופות שנגזרות מהמרכיבים הייחודיים למסלולים האחראים לשמירת משקל הגוף או לוויסות כמות השומן הנאגרת בו, ובייחוד הורמוני השובע עצמם, מבטיחות שתופעות לוואי תהיינה מזעריות, אם בכלל.

 

עם הורמוני השובע לטווח הקצר שמופרשים באופן טבעי ממערכת העיכול לאחר כניסת המזון ועיכולו, שנמצאים עתה במעבדות של חברות התרופות, נמנים הפפטידים: PYY, 1-GLP ו- OXM.

 

PYY מופרש לאחר ארוחה מִתאים שמצויים לאורך כל צינור העיכול, למעט הקיבה, אך בעיקר במעי הגס; השניים האחרים הם תוצרי עיבוד ופירוק של מולקולת הפרוגלוקגון (proglucagon) המקודדת על ידי הגן פרוגלוקגון בתאים מפרישי הורמונים פפטידיים שמצויים אף הם לאורך צינור העיכול ובעיקר במעי הגס, ומכונים תאי L. תוצרים אלה נוצרים גם במוח. 

 

חלקו של הפרוגלוקגון, הקרוב לקצה ה-N של החלבון, נחתך ומתקבל חלבון חסר פעילות ביולוגית, המכיל 69 חומצות אמינו (glicentin). חלבון זה נחתך אף הוא לשני פפטידים נפרדים: בקצהו ה-N לפפטיד GRPP (glicentin-related pancreatic polypeptid), נכון לעכשיו, חסר פעילות ביולוגית ולפפטיד OXM אוקסינטומודולין. חלקו הקרבוקסילי של הפרוגלוקגון נותן לאחר חיתוך ועיבוד שני פפטידים: 1-GLP ו- 2-GLP (פפטידים דמויי גלוקגון).

 

אוקסינטומודולין הוא פפטיד שמכיל 37 חומצות אמינו; שמו ניתן לו על שום פעולתו המעכבת את ההפרשה מהבלוטות האוקסינטיות (לייצר חומצה (oxyntic glands, oxynein= , המצויות בקיבה. בלוטות אלו כוללות בלוטות המפרישות חומצה כלורית וכן גם כאלו המפרישות ריר וכאלו המפרישות פפסינוגן. הפפסינוגן משופעל בסביבה חומצית והופך לפפסין - אנזים מפרק חלבונים. הריר מגן על דפנות הקיבה.

 

גירוי הבלוטות להפרשה נגרם כתוצאה מכניסת המזון לקיבה, ואילו ה- OXM, בדומה ל-1-GLP

ול- 2-GLP , מופרשים לדם בתגובה לעיכול המזון, כ- 30 דקות לאחר הארוחה, וביחס ישר לתכולת הקלוריות במזון שנכנס ונשארים בריכוז גבוה בדם במשך כמה שעות אחר כך. בין שאר פעולותיהם הם מעכבים הן את פעולת הבלוטות והן את תנועת המעיים ובכך גורמים לעיכוב בהרקתם של האחרונים.

 

נמצא גם שהקולטן אליו נקשר ה- OXM הוא אותו קולטן אליו נקשר ה-1-GLP, אלא שזיקתו של ה-OXM לקולטן נמוכה יותר. לא ברור עדיין אם זה הקולטן היחיד אליו הוא נקשר.

 

לאחר שהכרנו את הנפשות הפועלות, נחזור לממצאי המחקר האחרון ב- OXM שנעשה בבני אדם ושהסעיר את הרוחות, כמו המחקרים האחרים שנעשו בהורמונים PYY וב- 1-GLP. לאור הממצאים שהזרקה ישירה של OXM להיפותלמוס כמו גם הזרקה מערכתית לתוך הצפק (הקרום שעוטף את האיברים שבבטן) בעכברים ובחולדות גרמה לירידה בכמות המזון שהם צרכו, בדקו בלום ועמיתיו את ההשפעה של הזרקה תת-עורית של ה- OXM בבני אדם.

 

התרופה עבדה

 

לצורך המחקר נבחרו 29 גברים ונשים בריאים, לא מעשנים, חלקם בעלי משקל עודף וחלקם שמנים ביתר (obese); מתוכם סיימו את כל תקופת הניסוי כפול-הסמיות 26 משתתפים. 14 נמנו על קבוצת הניסוי ו-12 שימשו כקבוצת ביקורת שהזריקה לעצמה תמיסת מלח במקום ההורמון.

 

המשתתפים הזריקו לעצמם מתחת לעור תמיסת מלח או OXM, שלוש פעמים ביום, 30 דקות לפני כל הארוחה שתכולת הקלוריות שלה היתה ידועה, במשך ארבעה שבועות. המשתתפים נשקלו בזמנים קבועים, נמדדה כמות האנרגיה שצרכו במזון ונלקחו מהם דגימות דם. כל המשתתפים התבקשו להמשיך את אורח חייהם הקודם בכל הקשור לפעילותם גופנית.

 

במשך ארבעת שבועות הניסוי הורידו המשתתפים בקבוצת הניסוי % 2.4 ממשקלם, בהשוואה לקבוצת הביקורת. ממדידת רמת ההורמונים המופרשים מרקמת השומן (לֶפטין ואדיפונקטין) נראה שהירידה במשקל הגוף נבעה מירידה בכמות רקמת השומן. נמדדה ירידה משמעותית של 19.3 אחוזים בצריכת המזון, בשל ירידה בתיאבון, וזאת ללא פגיעה בחוש הטעם ובהנאה מהאוכל, על פי דיווחי המשתתפים. אותן תוצאות התקבלו במחקר שנערך על ידי אותו צוות באנשים בעלי משקל תקין, עובדה המלמדת על כך שההשמנה אינה גורמת עמידות ל-OXM (בניגוד לתוצאות שהתקבלו בניסוי שנעשה עם הורמון השובע לפטין).

 

הבשורה הטובה, אם כך, היא שאכן אנו עומדים בפתחה של תקופה שמבטיחה פיתוח תרופות אמינות ובטוחות, ללא תופעות לוואי, להרזיה. לדברי בלום "למעשה מרמים את המוח בדרך הטבעית וגורמים לו לחשוב שהגוף זה עתה קיבל את מזונו ואינו רעב". הבשורה הפחות טובה היא שצריך הרבה סבלנות, זה עוד ייקח זמן. דרושים עוד ניסויים עם מספר רב של משתתפים ולתקופות ממושכות כדי לבדוק אם יהיו תופעת לוואי בטווח הארוך (כפי שהסתבר, להבדיל, בדיאטת אטקינס ובתרופות מהדור הקודם) ומה תהיה יעילות התרופות לאורך זמן. בנוסף, מנסה חברת התרופות לפתח תרופה "ידידותית למשתמש", אנלוג להורמון, שאפשר יהיה לקחת דרך הפה כדי למנוע את הצורך בהזרקה.