סיכון מקצועי: מטפלת בבריכה טיפולית אובחנה כאלרגית למים

קרן נבו סבלה מפצעים ומגרד אלרגיים ברוב חלקי גופה • רק כשנטלה חופשה מעבודתה כמטפלת בבריכה טיפולית, התברר שהאלרגיה קשורה לתחום עיסוקה • רופאת העור שלה גילתה עם שני חוקרים נוספים שמחצית מהאנשים שנחשפים ממושכות למים מפתחים אליהם רגישות

רק זמן רב אחרי שהעור שלה התכסה בשלפוחיות שקופות ובפצעים שגרמו לה גרד עז וכאב, הבינה קרן נבו שני דברים שיהיו בעלי השפעה מכרעת על חייה – שהיא אלרגית למים, ושיהיה עליה להחליף את המקצוע שלה שהיא אוהבת כל כך, הידרותרפיה (טיפול בבריכה טיפולית).

 

שנתיים וחצי אחרי שהתחילה לעבוד בתחום הזה חשה נבו (32) בגרד ובעקצוצים, בעיקר בברכיים. "בהתחלה זה היה בצורה קלה", היא משחזרת, "אבל תוך כמה שבועות הגרד התפשט לחלק הפנימי של הברכיים ולזרועות, והתחלתי לסבול מפריחה אדומה וצורבת". בלילה הפך הגרד לבלתי נסבל והקשה עליה להירדם. "כבר לא סמכתי על המזל שירפא אותי", מספרת נבו, "והלכתי לרופאת עור, והיא איבחנה אלרגיה ורשמה לי תרופות סטרואידיות ומשחה". אבל הטיפול לא הועיל, והפצעים התפשטו לאזור החזה והגב.

 

מיואשת חזרה נבו לרופאת העור, ד"ר אנטה לזרוב, מנהלת השירות לרגישות ממגע ומחלות עור תעסוקתיות במרכז הרפואי מאיר בכפר סבא. הרופאה איבחנה שהיא סובלת מהמחלה קונטקט דרמטיטיס – אלרגיה למגע, שמתפתחת בעקבות גירוי העור מחומר מסוים – ונתנה לה מרשם למשחות אחרות.

 

במקביל ניסתה נבו להקל על עצמה בדרכים שונות. "עשיתי שינויים בתזונה ובהרגלי האכילה", היא מספרת, "כי היה ברור שאני אלרגית, רק שעדיין לא היה ברור למה. התמרחתי בשמנים שונים, עברתי דיקור סיני, שיניתי גם את הטיפול התרופתי – וכלום. אכזבה אחת גדולה ומתמשכת". נבו המשיכה בעיסוקה, שכלל שהייה ממושכת – יותר משמונה שעות ביום – במי הבריכה הטיפולית.

 

הבנת מקור האלרגיה, ששיבשה את חייה של נבו וגרמה לה להסתגר ולהתייסר, אירעה בסופו של דבר באופן מקרי. "הגעתי למצב שכבר הייתי מותשת, מגרדת את הגוף בטירוף, לא ישנה ומיואשת מזה שלא מוצאים לי מרפא. הרופאה המליצה לי לקחת חופשת מחלה לשבועיים, שבמהלכם אנוח ואתחזק", היא משחזרת. במהלך תקופת המנוחה נעלמו סימני האלרגיה, הגרד נרגע והפצעים התייבשו, ונבו חשה שכוחותיה שבים אליה. "אמרתי לעצמי, יופי, נחתי והתחזקתי, ועכשיו אני יכולה לחזור לעבודה שלי בכוחות מחודשים".

 

אלא שיום אחד בלבד אחרי ששבה ונחשפה למי הבריכה חזרו הסימפטומים. "שוב טיפולים בתרופות ובמשחות, בשמנים ובתוספי מזון, ונאדה. כלום", אומרת נבו בכאב.

 

ד"ר לזרוב שוב ביקשה ממנה לנוח, והפעם המליצה לה לקחת חופשת מחלה למשך חודש. "יום מתחילת החופש", משחזרת נבו, "התפרחת האדומה שעל העור שלי נרגעה ודהתה, הפצעים פחתו והתייבשו בהדרגה, וגם הגרד נעלם. חזרתי להיות אני, מרוצה מהחיים".

 

כששבה לעבודה אחרי ההיעדרות הממושכת הגיב גופה של נבו בתסמין אלרגי קשה. "חשתי מועקה, ובהמשך גם התפתחו אצלי ממש קשיי נשימה", היא אומרת. "הרגשתי שאני מסכנת את החיים שלי, ובצער רב הפנמתי סוף סוף שאני צריכה להיפרד מהמקצוע שאני כל כך אוהבת ולחפש חלופה". רופא תעסוקה אישר את בקשתה, אף שהקשר בין מי הבריכה והאלרגיה עדיין לא פוענח.

 

מעבר לעבודה 'יבשה'

 

"גם כשכבר עזבתי את העבודה, פה ושם עוד חזרתי לבריכה", מספרת נבו, "וכמו במטה קסם מיד פרחתי. באותו שלב התחלתי לעבוד על התזה שלי לתואר שני ברפואה תעסוקתית במסלול גהות, שבדקה את בריאותם של אנשים שמרבים לשהות בבריכות, בהקשר לחשיפה לכלור".

 

הבדיקה של נבו לא העלתה קשר בין כלור ואלרגיה. עם זאת, הנושא סיקרן ואיתגר את רופאת העור שטיפלה בה, ד"ר לזרוב, את ד"ר אשר פרדו, מנהל המכון הארצי לגהות ובטיחות ומרצה לבריאות סביבתית ותעסוקתית באוניברסיטת רמת אביב, ואת פול פרום מהמכון הארצי לגהות ובטיחות. הם בדקו ביחד את הנושא, ובהמשך כתבו מחקר ראשון מסוגו בעולם, שקובע ששהייה ממושכת במים עלולה לגרום לאלרגיות קשות ולנזקים בלתי הפיכים לעור.

 

"כשקרן הגיעה אלי לטיפול", אומרת ד"ר לזרוב, "לא הבנתי שיש קשר בין חשיפה מתמשכת למים לבין אלרגיה קשה בעור, ולכן טיפלתי בה כמו שמטפלים בקונטקט דרמטיטיס. כשהתופעות החמירו והטיפולים השונים שנתתי לה לא הועילו, חיפשתי בספרות המקצועית עדויות לאלרגיות אחרות, ולא מצאתי".

 

אבל הסקרנות המקצועית עשתה את שלה. "התחלתי באופן יזום לבקר בבריכות טיפוליות ולראיין הידרותרפיסטים", מספרת ד"ר לזרוב. "חלק גדול מהם סבלו מאלרגיה בקפלי העור בגפיים, בגב או בבטן, שהתבטאה באדמומיות, בשלפוחיות, בקשקשת, בפצעים ובעיקר בגרד עז".

 

בשלב הזה הוחלט לבדוק מחקרית את הנושא. "חילקנו שאלונים ל-200 אנשים שעבודתם מחייבת שהייה של לפחות שמונה שעות ברצף במים ולאנשים שמשוגעים לספורט השחייה בבריכה", מתארת ד"ר לזרוב. "מצאנו שלכלור, לברום ולחומרים אחרים שנמצאים במי הבריכה אין השפעה על הופעת האלרגיה; באופן מובהק לא נמצא קשר סטטיסטי בין שני הדברים. אבל להפתעתנו נמצא קשר בין הופעת האלרגיה לבין משך השהייה במים. ככל ששעות ההימצאות בבריכה היו ארוכות יותר, כך עלתה התחלואה האלרגית הקשה בקרב השוהים".

 

קבוצת המחקר הורכבה מאנשים (כרבע מהם גברים) בני 37 בממוצע. אצל מחצית מהנבדקים התגלו סימני אלרגיה למים. מתוכם, ב-31% התפתחה האלרגיה בתוך כמה שבועות מתחילת העבודה במים, ב-33% כעבור חצי שנה ובכ-35% כשנה מתחילת החשיפה הממושכת למי הבריכה.

 

"בפועל, המשמעות היא ש-50% מהעוסקים בתחום ייאלצו להחליף מקצוע ולהימנע בעתיד מסביבת עבודה 'רטובה'", מציינת ד"ר לזרוב. "הנתונים האלה קשים כשלעצמם, בעיקר משום שמדובר באנשים שמאבדים את מקור הפרנסה שלהם, ובמקביל מפתחים מחלות עור שלא בהכרח ייעלמו עם הפסקת העבודה. המשמעות האמיתית והמצערת של הדברים היא שמדובר למעשה בסוג של נכות, לפעמים לכל החיים, תוך ירידה משמעותית באיכות החיים".

 

המחקר התקבל לפרסום ב- 'Dermatitis Contact' כתב העת המדעי של ארגון רופאי העור האירופי.

 

כשהסתיים איסוף נתוני המחקר הסבה נבו את עיסוקה מהידרותרפיה למרפאה בעיסוק 'יבש'. "מהרע שחוויתי ושגרם לי לפרוש מעבודה שאני כל כך מאמינה ביעילות שלה יצא בכל זאת משהו טוב, וזאת הידיעה שאחד מכל שני אנשים שעוסקים במים – הידרותרפיסטים, שחיינים מקצועיים וחובבנים, מי שמכורים לסוגי ספורט מימי, צוללנים ועוד – יפתח אלרגיה קשה למים עצמם, ולא לחומרי החיטוי שנמצאים בהם".