רצח זה טעים

כתבתנו יצאה לציד עם מחשבות על טבח - וחזרה עם הרהורים על רוטב

"בוא נראה אותך בהיאבקות", התרסתי. אלוהים, התורשה וחיבתי לחומוס הפכו אותי לאישה גדולה; חיבתי להישגים מהירים, לעומת זאת, הובילה אותי לא אחת להתגוללויות על מזרנים רכים ודקים מול גברים מסוקסים. לעיתים קרובות אני מנצחת מכוח המסה. אני אוהבת לראות את מבטי התבוסה המשתאים שלהם. אם הם לא מוכנים להישאר ידידים שלי אחר כך, זאת באמת לא בעיה שלי. ואם (כמו שקרה פעם אחת) שברתי לעורך דין יומרני צלע במהלך סשן קצת תקיף, זה רק מפני שהוא אמר לי בהתרברבות חסרת כיסוי שיש לו המון ניסיון. לקחתי אותו לאיכילוב, החזקתי לו את היד כשהחוויר למראה האחות הנושאת מזרק בידה, עשיתי לו מרק עוף במשך חודשיים. הגינות היא שם המשחק.

 

אבל טארק הוא איש נטול יומרות וכמעט חף מבעיות אגו. הוא אמד אותי בעיניים מצומצמות, כמי שבוחן יריב פוטנציאלי ולא נודע. כאילו לא הכרנו זה שנים, כאילו לא היינו חברים בלב ובנפש. היה ברור שהוא החליט לוותר, אבל באלגנטיות: "בואי נראה אותך בציד", חייך אלי.

 

"מה ציד מה", רטנתי. "איש קטן עם רובה גדול הורג חיה חסרת ישע. נו, באמת חוכמה".

 

"מחר ב-22:00", אמר. "נעליים גבוהות, ג'ינס, בלי סיגריות, בלי פלאפון, עם מים ובלי 'המפקד שתו לי'. חזירי בר שומעים זבוב שובר רגל באוסטרליה. את באה?".

 

בלי סיגריות? לילה שלם? עד הזריחה? החזרתי לו חיוך ואמרתי "כן המפקד".

 

חוכמת השינקן

 

הכרנו כשהוא היה קצין בכוחות הכיבוש שלנו בלבנון ואני סטאז'רית במשרד עורכי דין גדול. מאז הוספנו המון לקורות החיים. הוא כבר לא כובש, אולי רק לבבות. אני מעולם לא נהייתי עורכת דין ואני לא מצטערת, להפך. שנינו כבר כסופי שיער. אני צובעת, הוא לא. אה, ושמו לא באמת טארק, אבל כיוון שההזמנה לציד לא הגיעה בעונה המותרת (ככה זה אצלנו בגליל, היחס לעונה המותרת הוא ליברלי ביותר) נקרא לו ככה ברשותכן.

 

שם טוב, "טארק". פירושו בערך "רקוע", כלומר מחושל. מתאים לו. ואתן מכירות את השם הזה בעיוות מסוים מגיברלטר, שאינו אלא ג'בל א-טאריק, לכבודו של כובש ההר ההוא שהיה מוסלמי. טארק שלי הוא דרוזי, אבל זה כבר באמת לא שייך לציד.

 

"בציד הזמן לא נמדד בספרינטים", הוא מבהיר כהכנה למסע המשותף שלנו. "רק מי שיש לו נשימה באמת ארוכה יכול לגבור על חוכמתו של החזיר".

 

"חוכמתו?".

 

"תקראי לזה אינסטינקטים, ערמומיות, שורדנות, חושים מצוינים, היכרות אינטימית עם השטח, ראיית לילה טובה מכפי שתהיה לך אי פעם אפילו בעזרת משקפת - אני מעדיף לקרוא לזה חוכמה. ועוד משהו: אני מכבד את החיה שמולי. נכון, אין בינינו מאבק כוחות שווה. נכון, לחזיר אין נשק. אבל כדאי לך לדעת שאני לא הורג אותו לצורך השעשוע".

 

"אז לצורך מה בדיוק?".

 

"סבלנות, אישה. את זה תראי אחר כך, אם תתמידי".

 

בשלב זה טארק מנער מעליו את ההתנגדות שלי לרצח בעלי חיים, את הנאום הארוך על הקשר בין טסטוסטרון לתאוות הריגה ובין אסטרוגן לשימור החיים. בשולי הנאום הזה מפציע עוד אחד, על עליונותן המוסרית של נשים באשר הן נשים. "בטח", הוא סונט, כמו "מדיאה, כמו מסלינה, כמו הצארית יקטרינה, כמו אינדירה גנדי? אולי כמו גולדה מאיר?".

 

"כמו פלורנס נייטינגייל, כשאתם יודעים רק לעשות מלחמות".

 

"כמו אלברט שווייצר, כשצ'נדריקה בנדרנייקה מסרי-לנקה אחראית לרצח של עשרות אלפי אנשים?".

 

לכי תתווכחי עם איש ידען כמוך ששולף מהר ממך. זה מה שאני אוהבת בו: את הקונטרות, את זריזות המחשבה ואת העובדה שגם הוא אוהב את הראש שלי, ושנינו בכלל לא מקובעים על הבדלי מגדר. "גיבור שלי", אני לואטת בלעג כשהוא מועך יתוש. "אישה, אוכל", הוא נוהם בפרודיה נאה על ניאנדרתל כשניחוחות הסירים משגעים אותו.

 

למחרת ב-21:30 הוא מתקשר להזכיר לי לכבות פלאפון ולהביא נייר טואלט, "למה שאת עדינה". במילים אחרות, הוא לא מאמין בכושרי להשתין ביעילות בטבע. ומה לעשות שהוא צודק.

 

מבוא לכתב-גב

 

לילה. ג'יפ סופה קצר ומאובק, ירח חרמשי צהוב-חרדלי, ראשית יוני, וניחוחות היערה עושים לי חשקים משונים. טארק הוא לא פרטנר לחשק. הוא חבר, אשתו חברה, נסתפק בסובלימציות. הרוח מבדרת את שערי הארוך מדי להרפתקה הזאת, והוא מוציא גומייה ומורה "תאספי". אני לא רוצה. נעים לי ככה, בהזיה החצי-רומנטית הזאת שיש לה גם ניחוח של הבטחה, של הרפתקה, של סכנה מסוימת. טארק נאנח ואומר: "לא יהיה לך נעים כשיסתבך לך השיער בקוצים של הפטל, ולחזיר יהיה נעים לשמוע אותך צורחת ולברוח".

 

למה להתווכח על שטויות. הרעמה השחורה (לוריאל אקסלנס מס' 1, לבדי באמבטיה, פעם בחודש וחצי), נאספת בצדקנות. מבחינתו זה האות לדהור קצת.

 

אנחנו לא נוסעים בכביש אלא בשטח סלעי, אי שם בין רמת דלתון למורדות המזרחיים של בית ג'אן. כל עוד איננו קרובים לשדה הציד שלו טארק מפגין שליטה מקסימלית בג'יפ, שנקנתה במקרה שלו בייסורים בדרכי עפר ממוקשות ורוויות מטענים בלבנון. הוא איש חזק ממני ושתקן. לעשן הפסיק, אחרי 30 שנות התמכרות, תחת הרעשה של חיזבאללה שלדעתו כוונה אליו באופן אישי ונמשכה יומיים. הפסיק כי אמר שיפסיק. אולי אני צריכה כמה פגזים כדי לעשות כמוהו? בעצם לא. לעולם לא יהיה לי כוח רצון כזה.

 

מתישהו - בדרכי עפר אני מאבדת את חשבון הזמן ושעון אינני עונדת והפלאפון הרי כבוי - אנחנו מגיעים למקום שממנו ממשיכים ברגל ובאלם קול. אבל אני לא רואה כלום. אני מתלוננת. לא יודעת ללכת בין הרים ובין סלעים, מעדיפה רכבת. לא בוגרת חוגי סיירות, כלי התחבורה החביב עלי הוא מונית מרצדס ממוזגת, ומה לכל הרוחות אני עושה כאן? לאט, הוא מסמן לי. תתרגלי, תלמדי.

אחרי צעידה מיוסרת שנמשכת לפחות נצח, הוא מושיב אותי בכריעה - תנוחה בעייתית עבורי - ומצווה עלי לא לזוז ולהתבונן. מכאן ועד עלות השחר תהיה רק פנטומימה. הדבר הכי קשה מבחינתי ביחסי עם הזולת הוא לשתוק, וגם את זה אני נתבעת לעשות כאן, בחושך העצום וחסר הפשר הזה, שרק אט אט מסתמנים בו קווי מתאר. הנה סלעים. הנה סבך לא ברור. מה זה, אני מצביעה ושואלת בלי מילים. הוא כותב על גבי: "פטל". "חזיר".

 

ואילו אני עדיין לא שומעת כלום. כלומר, אבנים קטנות מידרדרות, אולי? או איזה מנוע של צעצוע ששובק חיים? אבל למה שיהיו כאן צעצועים, ולמה שאבנים קטנות יידרדרו, אלא אם כן מישהו הולך כאן?

 

"גורים", הוא כותב על גבי.

 

ואז, פתאום, במה שקודם היה סדין ענקי של חושך, יש קרעים - והם זזים. בשורה. הם שבעה, כל אחד בגודל של כלבתי השועלית, והם הולכים בסך. לאן? מיד נראה. כלומר, אנחנו רואים צללים בתוך צללים בתוך אפלה, אבל השמים כאן בהירים ונקיים יותר מאשר בכל מקום אחר בארצנו היפה. לפיכך, אחרי המתנה ארוכה, מסתמנת דמות גדולה יותר. אני לא צריכה את כתב הגב כדי לדעת שזאת אמא של החזירים. חרחורים קלים נשמעים - אלה הנחירות - והחזירים מסתדרים סביב אמם. בפנטזיה שלי הם יונקים, ובפנטזיה שלי מסתמן ענן שחור של בעתה, כי טארק מכתיף בשקט מוחלט את נשקו. "רוצח", אני רוצה לומר לו. "רוצח".

 

חכי, הוא מסמן, ולמקרה שלא הבנתי מה הוא עושה, אחרי שסיים הוא מעביר לי את הרובה ורוצה שאתבונן בדבר הזה, מה שמו, שהופך את הלילה השחור ללילה ירוק מלא דברים זזים זרחניים כאלה, כמו מלחמת המפרץ בסי.אן.אן. קצת קשה לי. עם משקפיים אני לא רואה כלום בדבר הזה, בלי משקפיים זה מטושטש מדי. טוב שאני לא צריכה לירות.

 

לא כולל נשים וילדים

 

בעצם, מה טוב מה. כאילו שאני יודעת לירות. אחד הסיפורים שטיפחתי במשך השנים הוא שאני בוגרת הטירונות היחידה של צבאנו המהולל שמעולם לא השתתפה בשיעורי נשק בגלל פציפיזם. האמת קצת יותר פרוזאית, והיא כזאת: אכן הייתי פציפיסטית - עכשיו כבר התבגרתי - אבל התגייסתי כדי למצוא חן בעיני אבא שלי, ניצול שואה שהמדים שלי עשו לו נעים בלב ודמעות אושר בעיניים. כיוון שהוא גם גיהץ אותם במשך שנתיים, מחלתי על הבושות שעשה לי.

 

אלא שכבר בתחילת הטירונות חטפתי דלקת גידים קשה וביליתי רוב הזמן בחדר חולים, שם חטפתי גם כינים. כך ששיעורי נשק באמת לא חלפו בחיי, וספק גדול אם אני עדיין יודעת מה עושים בפלנלית. בסוף הטירונות היתה בריונית משופמת אחת עם ברזלים שנהמה שאני צריכה לחזור על המסלול כי מה זה פה, אבל היא נרגעה כשראתה את הזימון לגלי צה"ל. ככה, בשילוב של מזל רע ויחסי ציבור טובים, מעולם לא למדתי לירות - ובחרתי להתגאות בזה. לכולנו מותר לפרש את הביוגרפיה שלנו כרצוננו, וממילא אנחנו עסוקים בפרשנות הזאת כל הזמן, נרצה או לא נרצה.

 

טארק לעומת זאת עסוק כעת רק בעובדות, והוא נותן לי שוב להתבונן, ואני רואה שביעייה סודית של קטנטנים ואמא שלהם. צלליות גבנוניות בלבד, את כל היתר משלים המוח שמסרב לנטוש את הפנטזיה: הנה, עוד מעט תצא מידידי הטוב החיה שבאדם והוא יטבח בכל אלה כי ככה בנוי הגבר, וזאת באמת לא אשמתו ותפקידנו לחנך אותם.

 

אני, בפנטומימה: "נו, אז למה אתה לא יורה?".

 

הוא מסמן לי שחסר לי בורג בראש.

 

"מה?", אני מסמנת.

 

המשפט הבא שלו מורכב משלוש תנועות. בראשונה הוא מערסל תינוק דמיוני, בשנייה הוא יורה, בשלישית הוא מסמן "לא". אני נאנחת. רווח לי במקצת. הגורים יחיו, ויגדלו להיות חזירים חכמים ומכוערים לעילא - ראיתי תמונות בגוגל קודם ליציאתנו לשטח. אבל מישהו ימות הלילה, וטארק מבהיר לי שזאת לא תהיה האמא: הוא מצביע לאזור הכללי של החזה שלי ומסמן לא. אחר כך הוא מצביע על הזין שלו ומסמן ירייה. זכרים אפשר להרוג מבחינתו.

 

וכל מה שנותר, אני חושבת כשהכריעה קשה לי ונרדמת לי רגל ואני כבר רוצה הביתה כי אחרי שווידאתי שלא תהיה הריגה משעמם פה נורא, הוא שיופיע זכר. אבל מה לעשות שהלה מתבושש? תישני, הוא מסמן.

 

על פי שעונו כבר 02:00. איך שהזמן רץ כשאין פלאפון בסביבה, כשרק רחשי לילה שהולכים ומתרבים מפריעים לשקט. לא מכונית ולא אדם, לא מנוע ולא שנאי חשמל: שקט מוחלט כזה אין אפילו בסיני. הוא פושט את הווסט שלו ומניחו על האדמה. רטנונית וישנונית, יודעת שלא אצליח להירדם, אני מסכימה להניח את הראש. הוא שם לי יד על המצח, וזה הנוסח המקוצר של ברכת השלום שלו שאני כה אוהבת: חמסה עליכי עיוני, ורחמת-אולה וברכתהו.

 

חזיר זה לא סושי

 

כמה זמן ישנתי שנת ישרים? מי יודע. אני מתעוררת צמאה ונאנקת מכאבי גב, ולפליאתי אין גבול מפני שכבר מפציע שחר תכול עמוק שכזה, ועוד מעט יהיו ציפורים. שקט, הוא מסמן ולא מרשה לי לפתוח מימייה. אצבעו נשלחת קדימה ואני רואה: הרחק בסבך עומד חזיר בר גדול ולא זז. אולי כבר קלט אותנו. אולי הוא מתבונן. אולי הוא יודע. אבל מה הוא יודע? שטארק, באיטיות שכעת נראית לי אלגנטית, עושה מה שאנשים עושים עם רובים. שפתאום מנקבת את דממת האשמורת הראשונה ירייה אחת, ומיד אחריה עוד שתיים, ומשהו קורס בסבך - "משהו" אני כותבת כי עכשיו הוא כבר לא מישהו, רק אנקה גדולה אחרונה אחת וזהו. גווייה.

 

אחר כך יאמר לי טארק שבחיים שלו לא יצא לו להרוג חזיר בקלות כזאת, ובחיים שלו הוא הרג כבר עשרות. אמרתי לו שזה בגללי. "למרות", הוא צחק. "למרות ולא בגלל".

 

שנדבר על סערת הרגשות? שלא כצפוי, היא מיאנה להתרחש. היתה שם חיה שחוטה, ואת הנעשה אין להשיב. "רוצח", אמרתי לו, אבל בחיוך. "נעמיס וניסע?".

 

הוא נתן בי מבט מלא בוז: מה נעמיס, איך ניסע. קודם צריך לטפל בו. מכיס הווסט נשלפים שני סכינים שלא ראיתי בשום מטבח. הם מיועדים לפשיטת עורה של החיה הניצודה. אחד לו, אני מניחה, ואחד - לי? איך? מה פתאום?

 

"נראה אותך", הוא אומר.

 

אני פוסעת בסבך בעקבותיו. גם במותו, חזיר הבר הבוגר הוא חיה מכוערת ודי מסריחה. "עבודה נקייה", מתגאה טארק. בראשה של הגווייה, כמעט בול באמצע המצח, פעור חור גדול ומדמם. פיסות של מוח ניגרות מן החור החוצה באיטיות, כמו תולעים לבנות-אפורות. זבובים ראשונים של בוקר כבר נצמדים לארוחה שלהם. ככה נראה המוות בירייה באור ראשון ורדרד ופסטורלי בגליל, כשממעל חגים ומצווחים שני עורבים אוכלי-כל ובז חרישי אחד.

 

"אני פותח אותו, את ממשיכה", הוא מודיע לי - ובווווש אחד לאורך בית החזה והבטן הגווייה פעורה לרווחה. מה יוצא ממנה? כל מה שכתוב בספרי האנטומיה. אבל שם לא כתוב שזה חם ומהביל. ושלמוות יש המון ריחות. ושכאשר מנקבים ריאות יוצא מהן אוויר כאילו היו בלונים. וגם לא כתוב שם מה אמורה לחוש אישה שפושטת עור של נבלה, ולא כתוב שמתישהו גוברת תאוות ההצטיינות שלה על הבחילה. ושתמיד ברקע היא צריכה לנצח, כי אמרו לה "נראה אותך".

 

אז הוא רואה. מיומנויות הסכין שלי מוגבלות לפילוט דגים לסושי ולחיתוך עופות, אבל מדובר בווריאציה על נושא: בדיוק כמו שהסושי-מאסטר לומד את דרך צמיחתו של דג ואת כיוון החיתוך, כך למדתי, בבוקר ההוא, להפוך גווייה של חזיר לבשר. רק הראש נשאר שלם. וכן, העיניים היו פקוחות לגמרי כל הזמן ומזוגגות לגמרי. אם תקעו בי מבט מאשים, לא ראיתי.

 

שני חברים של טארק מוזמנים בפלאפון לעזור לנו בהעמסה. כשהם מגיעים - הם יודעים בדיוק לאן להגיע, מתברר - הם מצ'פחים אותו במברוק ולי אומרים "בוקר טוב, גברת", בטון קצת מופתע. מעל הלק הוורוד הציפורניים שלי נוטפות דם. גם הידיים. גם החולצה.

 

אחת, שתיים, שלוש, הופ - הם מעמיסים ומתחילים להתקוטט קצת על המשקל. אחד אומר 150 קילו, השני 180. טארק פוסק: "140 מקסימום". מישהו כאן חייב להיות צודק, וזה לא כולל אותי.

 

המניגוויי. סלאח המינגוויי

 

אני במושב הקדמי ליד טארק, הלומה פתאום מהדם. ורק אז אני נזכרת לשאול אותו לאן כל הבשר הזה הולך, שכן אשתו תעדיף לשחוט אותו מאשר לעבור על מצוות הדת ולהכניס פיגול הביתה, ובדת הדרוזית אכילת החזיר גרועה כמעט כמו ביהדות. וכבר אני רוצה לצרוח שהוא הרג סתם לשם השעשוע, אבל הוא רק מושך בכתפיו. "מכפתלך", הוא אומר.

 

מהמצוקה מחלץ אותי אחד החברים. איזה יום היום, הוא שואל רטורית. כגלילית מתחילה אבל להוטה אני טורחת לדעת גם מתי חלים חגי הנוצרים. "יש אנשים שאין להם בשביל החפלה שצריך. טארק עושה להם כבוד", הוא אומר בהערכה בלתי מוסתרת, וידידי רק מושך בכתפיו. "תשמעי", הוא אומר, "אני שונא רצח מיותר בדיוק כמוך. אבל מה לעשות שאנשים אוכלים חזירים ולא להפך? יש כאן מספיק בשר לשתי המשפחות שאני צד עבורן ולאורחים שלהן. ככה בכל חג נוצרי, שלא יתביישו. מה הם אשמים שיש ממשלה מזוינת שלא שילמה את המשכורות של המועצות כבר שנתיים? הגברים עובדים במועצה, כסף אין - לפחות אפשר לעזור קצת".

 

"למה לא אמרת לי קודם?", אני תובעת לדעת.

 

"כי לא שאלת, עיוני. כי לא שאלת. רק הנחת כל מיני הנחות. רק חשבת שאת יודעת. רק קראת יותר מדי ספרים. על ציד, ועל גבריות, ועל הקשר ביניהם. 'סתכלי עלי, עיוני, מה אני נראה לך, ארנסט המינגוויי? נו, עכשיו נרגעת? נפרוק ת'בהמה, נשאיר לנו קצת לשיפודים - ועכשיו תורך לפנק אותנו קצת".

 

וזה מה שעשיתי בחצר ביתי, אחרי שהבהמה הגיעה למטבחים הנכונים לקול מצהלות הנשים, שתכף ומיד חתכו לנתחים בלי להתבלבל, ולקול מלמולי ההערכה של הגברים. שתינו קצת עראק לכבוד החג ולפתיחת התיאבון, ולפני שיהיה חם מדי, שיפדתי והבערתי פחמים. עם נפט, בנות. אבל רק שתי כפות נפט מפוזרות היטב על פני מנגל ישראלי ממוצע. יותר מזה - והלך על הגבות שלכן.

 

הזהרתי את הגברים שעדיף לאשפז את השיפודים 48 שעות לפחות במרינדה של יין אדום, מעט חומץ בלסמי, שיני שום קלופות שלמות, עלעלי תימין, שמן זית ובצל קלוף אחד חצוי, שיהיה. הם טענו שטעים להם ככה, בלי כלום. כשכל האצטומכות נרגעו טארק התרווח על הדשא והודיע לחברים שלו: "תשמעו, יחסית לבחורה - זאתי התנהגה דווקא בסדר".

 

"נראה אותך בהיאבקות", אמרתי לו.