השילוש הקדוש של מנות ילדים

"באומה שנעה בשבתות בדרכים עם ילדיה, אפשר היה לצפות שמסעדות רבות יותר ישימו לב לצרכים שלהם: שידאגו להם למושבים נוחים יותר, לכלים ידידותיים יותר, אפילו לתעסוקה בעת שהם נידונים להמתין בחוסר מעש". אנה וגנר יוצאת עם הילדים לאכול בחוץ

הם כל כך מתוקים במעילים החדשים ובמגפיים שלהם, הם כל כך שמחים לבואו של הבוץ הראשון, הם נראים כה חמודים בזיו-חמה בשבת חורפית ראשונה, שהנפש זועקת: טיול. עכשיו. בלי להפעיל את המערך הלוגיסטי הסבוך הכרוך בשינוע הטף, בלי שום הכנות, בלי לארוז את ערכת הבידור לשעת חרום. ככה סתם, בהפתעה גמורה. ומה נעשה בטיול? ניסע צפונה, נקטוף פטריות, נראה נחל שלשם שינוי גם יהיו בו מים, נאכל ארוחת צהריים במקום חביב, ובדרך חזרה, עייפים אך מאושרים, נירדם לנו.

 

הורים מנוסים, נבונים ואחראים ממני מוזמנים לנוד לי כבר עכשיו, כי ברור שטיול כזה נדון להיות כשלון טוטאלי במקרה הרגיל, והצלחה מאד חלקית במקרה הטוב. ניסע צפונה? יהיו פקקים. הרי כל עם ישראל ואשתו וילדיהם נוסעים כעת. פטריות? לא נמצא, ובכלל, מי שמבטיח פטריות לילדיו הוא הורה חסר אחריות בדיוק כמו מי שלא ארזה ערכת בידור. הרי ברור שמישהו עוד מעט יתגלץ' בבוץ ומישהו יגלה שגרביו נרטבו וזה יעליב אותו עד כדי בכי, והנחל עדיין יהיה אכזב, ובכלל, המחירים האסטרונומיים שגובים המקומות הנעימים בצפון מרחיקים אותם מעוד ועוד משפחות של מטיילים, והם לא יירדמו בדרך הביתה. הם יקיאו. או לפחות יאיימו להקיא.

 

אבל השמש מזמינה והנפש נעתרת, ובכל זאת נוסעים, מתוך תחושה מופרכת לגמרי של חירות רגעית, של הספונטניות שנדמה כי אבדה עם בוא הטף אל חיינו – והנה, מתברר שאפשר, וגם שלל קטון של אורניות נמצא באחד ממיזמי הקרן הקיימת, ותודה לאלוהי המגבונים הלחים על תרומתו לביעור הבוץ מאחורי מכנסיים, ובטרם הבנו שעומד להתרחש משבר, כבר מודיע אחד מן הטף שהוא רעב. והוא רעב ע כ ש י ו. תפוח או בננה לא יפייסו אותו כעת. אחותו הקטנה של הרעב, עוד מעט בת ארבע, מתלבשת על תפקיד הבוגרת-האחראית ושואלת, "מפיתון עכשיו? לא מסכנה", (שזה בעברית "מה פתאום עכשיו, אני לא מסכימה". עוד שבוע וההגיה תסתדר מעצמה), ולמרות מחאתה ותאוותה לעוד קצת שלוליות שמשתקפים בהן ענבים (עננים) , אנחנו שועטים לחפש את המקום הנעים ההוא, שמטיילים רציניים מאיתנו המליצו עליו בחום - ושוב, טמבלים שכמותנו עם זכרון של נמלים, אנחנו נתקלים בתופעה המצערת: מסעדני ישראל פשוט לא אוהבים ילדים.

 

לכאורה, הכל בסדר, ובתפריטים של מקומות נאורים יש אפילו מנה או שתיים לטף, ותמיד היא מגיעה מן השילוש הקדוש שניצל-המבורגר-נקניקיה, אבל מסעותינו ביקום הקולינרי העברי מוכיחים שוב ושוב, לצערי ולצערם של הצרכנים הנמוכים, כי מי שערוך להשביע כל גחמה גסטרונומית של מבוגרים פשוט נכשל בהבנת צרכי הקהל הפעוט.

 

הצרה מתחילה מייד כשמושיבים אותנו: חוטמו של הגדול מגיע עד קצה השולחן ותו לא. הקטנה צוהלת ונדמה לה שתורשה לשבת מתת לשולחן ולאכול שם, כי הרי אין סיכוי שתוכל להגיע לצלחת. היא נאספת איפוא ומושבת על ברכי ומוחה נמרצות, ואנחנו מחכים שמישהו יגיע ויצילנו. דקות ארוכות חולפות עד שמתפנים אלינו – בכל זאת שבת, וכל עם ישראל ואשתו כאן, וכן, יש הגבהה לכסא. אבל לא יודעים איפוא היא. כי יש רק אחת.

 

ההגבהה, מתברר, היא מתקן שמחלץ נהמות ממלצר מנוסה ומן העזר-שכנגד, וכדי להרכיבו אל המושב נחוצה תעודת הנדסאי. כשהם מצליחים, הגדול מתיישב בו ומצפה – בטבעיות גמורה – שהאוכל יגיע ע כ ש י ו, אבל זה לא יקרה, כי קודם צריך לעבור את מעקש הסכו"ם הכבד שהטף לא יכול לאחוז בו, וכוסות הגידי-גוב האיומות האלה, מזכוכית עבה, שמגיעות עמוסות במשקה עד שפתן, כמו תאונה שמבקשת להתרחש, גם היא ע כ ש י ו, בעוד שההזמנות נהגות מעל לשאון הכללי של המוני בית ישראל המנסים לשווא להסות את ילדיהם בשולחנות הסמוכים.

 

כן, הם קולניים. ילדיהם וילדי כאחד. והם לא יכולים לשבת בשקט. לפעמים הם לא יכולים לשבת בכלל, ומתחילה נדידת-עמים תזזיתית בין השולחנות: זהו השלב בו מוזמן המיזנטרופ המצוי לנוד לי ולבני ביתי, ולשאול את עצמו למה רק בישראל ילידם צועקים ככה ולא יודעים להתנהג במסעדה.

 

את התשובה, ברשותכם, נחלק לשלושה. ראשית – פסיכולוגיה התפתחותית: מוחו של הטף בנוי כך, שמידת הריכוז המקסימלית שלו מתרחשת בפרקי זמן קצרים מאד, שאינם תואמים בשום אופן את הזדחלות השירות במסעדות. שנית, הם צועקים כי הם מבלים את מירב שעותיהם בגני ילדים עמוסים מדי וצפופים מדי, ואם הם לא צועקים נדמה להם שלא שומעים אותם. ושלישית, גם המסעדה לא יודעת איך להתנהג.

 

באומה שנעה בשבתות בדרכים עם ילדיה, אפשר היה לצפות שמסעדות רבות יותר ישימו לב לצרכים שלהם: שידאגו להם למושבים נוחים יותר, לכלים ידידותיים יותר, אפילו לתעסוקה בעת שהם נידונים להמתין בחוסר מעש: כלי ובו כמה צבעי פנדה ושניים-שלושה דפים על השולחן, למשל. אני זוכרת לטובה את "הטאבון", ביפו, שם הונהג החידוש הזה לראשונה על ידי עופרה גנור, לשמחתם של הטף והבוגרים כאחד. כולם פתאום פיתחו כישורי ציור חבויים ובכלל לא שמו לב לכך, שביצוע הזמנתם מתעכב קצת.

 

באומה ששרה "ילדים זה שמחה" בלי שום אירוניה, אפשר לצפות ממסעדנים שיגלו די יוזמה וינהיגו כוסות פלסטיק למשקאות המוגשים לטף, מזלגות קטנים יותר לתועלת האצבעות הזעירות, צלחות במידת אנוש וגם די אחריות לביצוע הזמנתם של הקטנים  ל פ נ י זו של המבוגרים, ולא להיפך: כדאי גם להבין שרעבונו של הטף תמיד מתרחש בזמן הווה ושאין בו מדרג היררכי. או שהם רעבים מאד, או שבכלל לא.

 

ובאומה שמחירי מסעדותיה נוסקים גבוה-גבוה מעל לכיסיהם של הסועדים, מידת הנימוס הראוייה מחייבת קצת יותר השקעה במה שקרוי "מנות ילדים". באמת שנמאס כבר לראות את אותו ציפוי-שניצלים עתיר צבע מאכל שמגיח מכל מטבח , את אותן נקניקיות עלובות, את הצ'יפס שיצאו זה עתה משקית קפואונים. גם לטף מגיע לקבל צלחות מעוצבות להנאת העין ובתוכן מזון קצת יותר ראוי. אולי יש אי בזה מסעדן שקורא כאן: מה דעתכם להפנות כמה אחוזים של יצירתיות מתפרצת למנות ילדים שונות קצת מאלה שיש בכל פינה? כי אם אתם רוצים לחנך דור חדש של סועדים תבוניים, אולי כדאי להתחיל כשהם בגובה מטר?

 

במסעדות רבות מדי בישראל, כשמבקשים להזמין לקטנים חצי מנה, נענים לא רק בשלילה מוחלטת אלא גם בהתנשאות ממש. למה לא? באירופה ובארצות הברית זה די מקובל, ולא נראה שמסעדנים פושטים את הרגל רק משום כך.

 

עוד מחייב הנימוס – וכאן מדובר על דרך ארץ ממש – לנהוג בטף כבאורחים רצויים, להשאיר את מלאכת הנזיפה בהם להוריהם, ואולי אפילו לנסות להחליף איתם כמה מלים באורח ידידותי. תתפלאו עד כמה הם מוכנים להיענות למלצר חביב וקשוב, אם יש כזה בסביבה.

  

כיוון שהטור הזה אינו עוסק בביקורת מסעדות, לא נזכיר שמות: אני מניחה שחלק מן התופעות המתוארות כאן מוכרות לכם, ואני מקווה שהצלחתם למצוא את היוצאים מן הכלל, בתי אוכל שבהם ילדים לא רק רצויים אלא גם מרגישים כך, ולא נידונים תמיד להיות הננסים שמפריעים להתנהלות התקינה של בית העסק. אם אתם מכירים מקומות כאלה שנעים לחזור אליהם עם ילדים רעבים, אנא, אל תשמרו את המידע בסוד, כדי שנוכל לפנטז על עוד שבתות מענגות וספונטניות גם אחרי הגשם הראשון.

 

קדירת עוף מודולרית

 

ומה נבשל להם הפעם? קדירה מודולארית בהשראת מנה סינית בסיסית וחביבה. ראשית, נגמור את הליכי הבישול הכלליים ונגיש להם: אחר כך נוסיף מעט טעמים לתועלת החיך הבוגר, אם נרצה.

 

קניות:

6 ירכיים של עוף טרי. לבקש מהקצב לפרק לשוק וכרע, ואת הכרע לחצות לשניים

1/2 כוס דבש

1/4 כוס רוטב סויה באיכות טובה

1 כוס מיץ תפוזים

5-6 שיני שום לא קלופות,

חבילה של כיסוני בשר קפואים הקרויים קרפלעך, אותם תמצאו בכל מרכול

 

עבודה:

1. ממש כלום. בסיר רחב ושטוח, מסדרים את חלקי העוף וביניהם שיני שום, יוצקים עליהם את החומרים הרטובים, מכסים, מביאים לרתיחה, מנמיכים להבה ומבשלים עם מכסה כ-40 דקות.
2. מסירים מכסה ומבשלים עוד 7-10 דקות על להבה בינונית לצמצום הרוטב.
3. בינתיים, בסיר אחר, מבשלים את הכיסונים לפי הוראות היצרן. מסננים, מוסיפים לסיר העוף ומבשלים ביחד עוד דקה לאיחוד טעמים. מתקבל סיר ניחוחי ומהביל בצבעי חורף זהובים-חומים, עם מתיקות נעימה ורוטב סמיך ומענג.

 

ולבוגרים שבינינו, או לילדים שמוכנים: אפשר ורצוי להוסיף לסיר כף ג'ינג'ר מגורר טרי, כף שמן סומסום, חצי כוס בצל ירוק קצוץ וחצי כפית או יותר של שבבי צ'ילי. מערבבים ומגישים, ואין צורך לבשל עוד. התבשיל נשמר יפה במקרר לסיבוב נוסף, גם אחרי יומיים.