אבא דואג לאוסטרים

שר התיירות, מי שנחשב ל"אבא" של עובדי אל-על, דורס אותם ומפר הבטחות שקיבלו ערב ההפרטה לעדיפות בשוק התעופה

יש שלב בחיים, שלב שאי-אפשר להתחמק ממנו, בו אנו מגלים שההורים שלנו לא מושלמים. בהתחלה זה קצת כואב, ולאט לאט מפנימים שאף אחד לא מושלם. אבל מה קורה כשאתה מגלה שההורים שלך משקרים לך בפנים? "אל תדאגו, אני אבא שלכם, אני נותן לכם את המילה שלי", שמענו, אנו עובדי אל-על, כשביקשנו להבטיח את עתידנו ופרנסתנו, מאברהם הירשזון, אז יו"ר ועדת הכספים. לתומנו חשבנו שאולי הוא אבא לא מושלם, אבל מילה אצלו זה מילה. כגודל הציפייה כך גודל האכזבה.

 

בטרם יצאה הפרטת אל-על לדרכה, קבעו מקבלי ההחלטות במילים ובמסמכים חתומים את מעמדה בשוק התעופה, ואת יכולתה להתחרות בענקי התעופה הבינלאומיים. הירשזון עצמו הבטיח לנו כי לא תינתן אפשרות לחברות זרות המפעילות טיסות סדירות להציף את השוק. כך קורה בכל העולם; כל מדינה שומרת על האינטרסים של חברת התעופה שלה, וכך ציפינו שיקרה גם בישראל. והנה, לא חלפו שנתיים, ומר הירשזון עצמו מחליט לדרוס את ההסכמים עליהם חתמה הממשלה ולהביא הסדרים חדשים, שיתנו עדיפות ברורה לחברות התעופה הזרות.

 

את שר התיירות לא מעניינים כנראה העובדים הישראלים. הוא חרד מאוד לגורל העובדים בצרפת, גרמניה ואוסטריה. בדרך כוחנית, אגרסיבית ואטומה הוא לוקח את העבודה מידינו ומעביר אותה אליהם, מאפשר להם להציף את השוק הישראלי בטיסות זרות ולמוטט את אל-על. ואת זה עושה ה"אבא" של העובדים בחרת התעופה הלאומית.  

 

ממשלת ישראל, שניהלה עמנו מגעים, הבטיחה בצורה ברורה ומפורשת (ואף מתועדת) כי לאחר השלמת ההפרטה, היא תעניק לחברה הגנות כמוביל לאומי בתחומי התיירות הנכנסת, נתח שוק מינימלי וזכויות עובדים, כפי שמקובל בעולם כולו. כל אדם שעיניו בראשו יודע כי המעבר מחברה ממשלתית מסורבלת לידיים פרטיות דורש זמן. זמן להסתגלות, זמן ללמידה וניתוח של המצב, זמן לגיבוש התוכנית והאסטרטגיה העסקית וזמן לביצוע. השקט המופתי שהשתרר במהלך ההפרטה נשמר מסיבה אחת בלבד: עובדי אל-על הניחו ש"אבא" לא ינטוש אותם ברגע האמת. התבדינו.  

 

הכי קל להציג את ועדי העובדים כילד הרע שעושה את כל הבעיות. אבל צריך לזכור שמאבק של עובדי אל-על כבודדים, היה מאפשר לנבחרנו לא רק לשקר לנו ולהוליך אותנו שולל, אלא אף לרמוס את כבודנו ולדאוג שאף אחד לא ישמע על זה. והיום זה אל-על, מחר בנק לאומי ומחרתיים כל אחד ואחת מאיתנו. אי-האמון במקבלי ההחלטות, חסרי האחריות והמצפון, כבר מזמן עבר מסדקים לתהום פעורה.

 

הכאב על ההתנהלות מצד הנהלת המדינה חורג מן הכאב הפרטי. ההשלכות של תדמית בלתי אמינה, לא ישרה ולא הגונה תשפיע לא רק על אל-על, כי אם על המשק הישראלי בכלל. איזה משקיע פרטי, מקומי או זר, יחתום על הסכמים עם גורם שאינו מכבד אותם? מי יסכים לעשות עסקים או בכלל לדבר עם גורם שהמרחק אצלו בין הפה ללב לא נתפס? איזה ועד עובדים יסמוך על הורים שמבטיחים אך לא מקיימים? במחשבה שנייה, עם כאלה הורים, אולי עדיף להיות יתום.

 

יוסי לוי, מזכיר מועצת העובדים באל-על